המנצחת של מלחמת קרים: סיפורה של פלורנס נייטינגייל

מלחמת קרים היתה אכזרית וקשה. בריטניה וחברותיה נלחמו נגד רוסיה וחברותיה. הבריטים בסופו של דבר ניצחו, אך אויב קטלני וקשה הפיל אלפי חללים בקרב הצבא הבריטי. את האויב הזה ניצחה פלורנס נייטינגייל, שהניצחון במלחמה רשום, בין השאר, על שמה.

באמצע המאה ה־19, באולמות אבן אפלים על שפת הבוספורוס, מתחת לתקרות קמורות ואוויר מחניק, שכבה אימפריה שלמה על מיטת חוליה. לא חייל אחד, לא גדוד – אלא אלפי פצועים בריטיים, שהובאו מהקרבות בחצי האי קרים אל בית־החולים הצבאי בסקוטרי. שם, בתוך תערובת של בוץ, דם וצחנה, צעדה אישה אחת עם מנורת שמן ביד – והחליטה להילחם באויב שלא הופיע בדו"חות הקרב: הזיהום.

פלורנס נייטינגייל, בת למשפחה בריטית עשירה ומשכילה, יכלה להישאר בסלונים האלגנטיים של לונדון. אבל בשנת 1854, כשהגיעו דיווחים על התנאים המחרידים בבתי החולים הצבאיים, היא ביקשה דבר אחד: להישלח לחזית. היא יצאה לטורקיה בראש משלחת של 38 אחיות, אל בית־החולים בסלימייה, סקוטרי – מבנה עצום שנועד לאלף חולים, אך דחס בתוכו פי שניים ויותר.

מה שפגשה שם היה קרוב לסיוט. המסדרונות היו מוצפים ביוב, השירותים סתומים, החדרים ללא אוורור. לא היו מגבות, לא כיורים, כמעט בלי סבון; חיילים שכבו על הרצפה, בגדיהם ספוגי דם וצואה. לפי דיווחים מאותה תקופה, בחורף הראשון בסקוטרי מתו יותר חיילים מזיהומים, טיפוס, כולרה ודיזנטריה – מאשר מפציעות הקרב עצמו.

באותם ימים, הרעיון שחוסר היגיינה גורם למחלות עדיין לא התקבל כעובדה מדעית. רופאים רבים דבקו בתיאוריות מיושנות על "אויר רע" ו"מצב רוח", והסתכלו בחשד על כל מי שביקש לדבר על מים נקיים, ביוב ואוורור. אבל נייטינגייל הייתה נחושה. היא התחילה מלמטה: ניקוי. היא ארגנה את האחיות, פתחה חלונות, דרשה לשטוף ידיים, להחליף מצעים, לשרוף בגדים מזוהמים. היא נאבקה בקצינים, ברופאים ובפקידים – כל פעולה קטנה דרשה אישור, תקציב, מלחמה בבירוקרטיה. כשהבינה שהמערכת מתנגדת, היא עקפה אותה. היא כתבה מכתבי זעקה לעיתון "טיימס" בלונדון, תיארה את תנאי הזוועה וגייסה לחץ ציבורי אדיר. התוצאה: הממשלה הבריטית שלחה "ועדה סניטרית" לסקוטרי. המהנדסים שטפו את מערכת הביוב, שיפרו אוורור, התקינו ניקוז למים עומדים. באותה תקופה החלו להיאסף נתונים: התמותה, שהגיעה בחלק מהחודשים לכ־40% מהחולים – צנחה בתוך חודשים בודדים לאחוזים בודדים.

אבל הקרב של נייטינגייל לא הסתיים בשקי הזבל שהוצאו מהמחנה. היא הבינה שאם ברצונה לשנות עולם, עליה להוכיח – במספרים – שההיגיינה מצילה חיים. היא אספה ביסודיות נתונים על תמותה, סוגי מחלות, תנאי מחיה, השוואות בין בתי חולים שונים. לאחר המלחמה, כשחזרה לאנגליה, היא ישבה בבית קטן בלונדון – מרותקת למחצה למיטתה – והפכה לאחת מחלוצות הסטטיסטיקה הרפואית. באמצעות דיאגרמות מפורסמות בצורת "ורד רוח" הציגה לדרג הפוליטי־צבאי עובדה אחת חותכת: רוב החיילים לא מתו מן הפצעים, אלא ממחלות שניתן היה למנוע בעזרת ניקיון, מים וביוב תקין.

שם, בחדר העבודה שלה, היא שינתה את שדה הקרב. התשדירים הרגשיים על "האישה עם המנורה" התחלפו במסמכי ענק דחוסים בגרפים וטבלאות. נייטינגייל ידעה שהגנרלים והשרים לא יתרגשו מדמעות, אבל קשה להתווכח עם מספרים שחורים על גבי לבן. הסטטיסטיקה הפכה לנשק אסטרטגי: היא הצביעה בחדות על כך שבבתי חולים שבהם הונהגו אמצעי היגיינה – תמותת החיילים צנחה באופן דרמטי.

מהקרבות בסקוטרי המשיכה נייטינגייל למסע רפורמות רחב היקף. היא ייעצה על עיצוב בתי חולים חדשים, דרשה חלונות רחבים, זרימת אוויר, מרחקים מחושבים בין מיטות, מערכות ביוב מודרניות. ספרה "Notes on Hospitals" הפך למדריך בסיסי בתכנון מוסדות רפואיים. במקביל, היא ייסדה בלונדון את בית הספר לאחיות על שמה, שבו נלמדו לראשונה באופן מסודר עקרונות של היגיינה, משמעת מקצועית וראיית המטופל כאדם שלם.

סיפורה של פלורנס נייטינגייל הוא הרבה יותר מתמונה אייקונית של דמות חומלת בפתח מיטת חייל. זהו סיפור על מאבק עיקש מול מערכת עיוורת, על שימוש נועז בנתונים כדי להציל חיים, ועל הבנה פשוטה אך מהפכנית: שידיים שטופות, מצעים נקיים ומים זורמים יכולים להיות חזקים לא פחות מתותחים. במלחמתה נגד הזיהום והמחלות הזיהומיות, נייטינגייל הראתה שהיגיינה אינה פרט טכני – היא קו החזית.