ארגון נהגי המשאיות: תעוזה, זיוף, והברקה יהודית שהביכה את האימפריה הבריטית

ב־13 במאי 1946 גלשו אל נמל חיפה שתי אוניות מעפילים קטנות – "דב הוז" ו"אליהו גולומב". על סיפונן כאלף ניצולי שואה. אחד מהם היה מרדכי טובין, בן 32, שבאמתחתו מזוודה דלה, מספר על היד – וסיפור בלתי ייאמן על תעוזה, זיוף, והברקה יהודית שהביכה את האימפריה הבריטית והכניסה להיסטוריה את השם המוזר: T.T.G.

עם סיום מלחמת העולם השנייה שב טובין לפולין, וגילה מהר מאוד שהנאצים הובסו - אבל האנטישמיות לא נעלמה. הוא נדד בין פולין, הונגריה, אוסטריה ואיטליה, עד שחבר לגרעין חלוצי שתכנן להקים קיבוץ חדש בנגב – "בוני הנגב". משם הדרך הובילה אותו לשיירה מסתורית של 35 משאיות צבאיות בריטיות, שנוסעות לכיוון נמל לה־ספציה שבצפון איטליה. על הנייר – שיירה צבאית בריטית מסודרת. בפועל – מבצע מחתרתי מרשים של חבורה שקראה לעצמה בשם כמעט בדוי: T.T.G.

מאחורי ראשי התיבות האלו עמדו נהגי משאיות ארץ־ישראלים ששירתו בפלוגת תובלה 462 בצבא הבריטי. לקראת סוף המלחמה הם הבחינו בערימות נשק וציוד שהושארו ביישובים שמהם נסוגו הגרמנים. הבריטים אספו את הכל למחסנים, אך הנהגים היהודים ראו מול העיניים משהו אחר: מאגר נשק פוטנציאלי למאבק על הקמת מדינה יהודית. הם החלו "לשאול" משאיות, דלק, מזון וציוד – ולהעבירם בחשאי לידי ארגוני המחתרות וההעפלה. לשיטה הזו הם נתנו שם היתולי באידיש–ערבית: "טילחאס טיזי גשפטן". מראשי התיבות נולד הכינוי T.T.G, שאומץ מאוחר יותר גם במסמכים רשמיים ובתיעוד ההיסטורי.

כדי שמשאיות "בריטיות" ישייטו להן בחופשיות ברחבי איטליה, צריך ניירת מושלמת. כאן נכנס לתמונה אחד האנשים הצבעוניים בפרשה – שלהבת פריאר. הצעיר הגרמני־יהודי, דובר אנגלית אוקספורדית, שירת כסמל בצבא הבריטי והצטיין בכישרון משחק וזיוף מסמכים. אמו הייתה לא אחרת מרחה פריאר, האישה שהגתה והקימה בגרמניה את מפעל "עליית הנוער" עוד ב־1932 – שנים לפני שהשם הנרייטה סאלד הפך למזוהה עם המפעל הזה והאפיל על חלקה של המייסדת האמיתית.

פריאר הצליח לחדור ללשכתו של מפקד אזור בריטי, ולצאת משם לא רק עם "אישור" ליציאת שיירה, אלא עם גניבה אחת קטנה אך מכרעת – חותמת הגומי הרשמית של המפקד. מאותו רגע לא היה עוד צורך בזיופים חובבניים: צווי התנועה למשאיות נחתמו בחתימה "אמיתית", על טפסים "אמיתיים", שהופקו על ידי יחידה שהיא כולה פיקציה. כך יצאו השיירות לדרכן, חמושות במסמכים בריטיים ללא רבב.

באביב 1946 הוטל על אנשי T.T.G להביא ללה־ספציה למעלה מאלף ניצולי שואה, שעתידים לעלות על שתי אוניות מעפילים ששמן הוחלף ל"דב הוז" ו"אליהו גולומב". השיירה שיצאה לדרך נראתה כמו כל שיירה צבאית אחרת – משאיות, חיילים במדים, מסמכים חתומים – עד שהמודיעין הבריטי עלה על התרגיל. כדי לעצור את המבצע בלי להכתים את ידיהם, הבריטים הפיצו לאיטלקים ידיעה כוזבת: כביכול מדובר בפשיסטים איטלקים שמנסים להימלט מן הארץ.

בכניסה ללה־ספציה, משוריין משטרה איטלקי חסם את השיירה. השוטרים הרימו את הברזנטים, ראו עיניים חלושות, וחשבו שאלה פושעי מלחמה במסווה. באותו רגע קם שלהבת פריאר, וביקש מן הנוסעים לקפל שרוולים ולהציג את המספרים הכחולים על הזרועות. "אלה הפשיסטים שלכם?", שאל את המפקד האיטלקי. בתוך שניות התמונה התהפכה: מהונאת בריחה של נאצים – התברר שמדובר בניצולי מחנות. האיטלקים, לא רק שלא עצרו את העולים, אלא ליוו אותם אל הנמל וסייעו להעלותם על הספינות.

כאן נכנס לתמונה הפרק המוכר יותר: "פרשת לה־ספציה". הבריטים הטילו מצור ימי על הנמל כדי למנוע מן האוניות להפליג. על הסיפון – מאות ניצולים, רבים מהם עדיין בטראומה עמוקה. הם הכריזו על שביתת רעב, איימו שלא ירדו אל החוף – והפכו את שני כלי השיט לנקודת מבחן מוסרית מול המנדט. העיתונות העולמית דיווחה, יהודי הארץ יצאו להפגנות תמיכה, ותושבי לה־ספציה הפגינו סולידריות יוצאת דופן: הם העבירו מזון לסיפון, תמכו במעפילים והפכו את המאבק המקומי לסמל בינלאומי.

בתוך הלחץ הזה פרסמה הוועדה האנגלו־אמריקאית את המלצתה להעניק מאה אלף סרטיפיקטים לניצולי השואה. הבריטים, שכבר הצטיירו כרודפי ניצולים חלשים, התקפלו: המצור הוסר, והאוניות הפליגו לישראל באופן חוקי לכאורה, על חשבון מכסת העלייה הרשמיים. ב־13 במאי 1946 הגיעו "דב הוז" ו"אליהו גולומב" לחיפה, כשהן מלוות במשחתות בריטיות – אבל הפעם, יד הברזל של המנדט לא עצרה את העולים. הם הורשו להיכנס לארץ בראש גל התנופה המדיני שיצרה הפרשה.

מרדכי טובין ירד אל רציף חיפה כאיש חופשי, אך גם כנציג של דור שלם של ניצולים שנשאו על גבם את זיכרון אירופה החרבה ואת האמונה בארץ חדשה. זמן קצר לאחר מכן היה בין מייסדי קיבוץ רמות מנשה, שם בנה חיים חדשים לצד חבריו מ"בוני הנגב" – חיים על אדמה שלא ניתנה להם, אלא נלקחה בעקשנות, בחוצפה ובתושייה של משאיות גנובות, חותמות מזויפות ולב יהודי שלא הסכים לוותר.