נס חנוכה תרע"ח: היום שבו ירושלים השתחררה מהשלטון העות’מאני

נס חנוכה התרחש, כידוע, בבית המקדש שבירושלים. מאז התרחשו נסים רבים ושונים בתקופת החנוכה, המסוגלת לישועות, אך לפני 107 שנים התרחש נס חנוכה בירושלים. היא שוחררה מעולם האימתני והמחניק של הטורקים.

ירושלים, דצמבר 1917. העיר רעבה, מותשת, חנוקה מארבע מאות שנות שלטון עות’מאני ומארבע שנות מלחמת עולם. גשם חורפי שוטף את סמטאות האבן, הרוחות חזקות, והעיר העתיקה נראית יותר כמו חורבה מותשת מאשר "עיר שחוברה לה יחדיו". דווקא אז, ממש בימי חנוכה תרע"ח, מופיע על קו האופק סיפור שיש שראו בו "נס חנוכה מודרני".

בלילה שבין 8 ל־9 בדצמבר נסוגים הטורקים בחשאי מן העיר. עם שחר יוצא ראש העיר, חוסיין אל־חוסייני, עטוף בגלבייה ועם דגל לבן מאולתר – סדין בית חולים קשור למקל – אל מחוץ לחומה, לחפש למי להיכנע. אחרי סצנות כמעט סוריאליסטיות שבהן הוא מנסה שוב ושוב למסור את מכתב הכניעה לקצינים זוטרים, מתקבל לבסוף מכתב הכניעה על ידי מפקד בריטי, ובכך נחתמת סופית תקופה של כ־400 שנות שלטון עות’מאני בירושלים.

יומיים לאחר מכן, ב־11 בדצמבר 1917, היום השני של חנוכה תרע"ח, מגיע הרגע שנחקק בזיכרון: הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי מתקרב לשער יפו. הוא יכול היה להיכנס רכוב על סוס כמנצח קלאסי; אך במקום זאת הוא עוצר, יורד מהסוס וממשיך רגלית, "מתוך כבוד לקדושת העיר" – כך הסביר לימים. לראשונה מזה מאות שנים נכנס מפקד לא מוסלמי לעיר, והפעם – לא כצלבני, אלא כמי שמבטיח לשמור על קדושת כל הדתות.

הנאום שנישא סמוך למגדל דוד מתורגם לשבע שפות. אלנבי מכריז על החוק הצבאי, אבל גם מתחייב לשמור על המקומות הקדושים, לא לפגוע ברכוש האוכלוסייה, ולא להעדיף דת אחת על פני אחרת. בתנאי המלחמה הקשים של אותם ימים – מגיפות, גירושים, רעב – עבור יהודי ירושלים התחושה היא כפולה: גם הקלה מיידית, וגם פתאום רמז דק לעתיד אחר. יש שחשים כאילו הד הדורות הרחוקים של יהודה המכבי עובר שוב בין החומות.

התזמון אינו נשאר במקרה. בכתבות ובמאמרים בני הזמן חוזרים שוב ושוב על המשפט: "ירושלים השתחררה בימי חנוכה". חלק מן ההיסטוריונים מציינים שהכניסה הרשמית של אלנבי לתוך העיר התקיימה דווקא ביום השני של החג, וכותבים על כך כעל "חנוכת ירושלים" מחדש – לא במובן ההלכתי, אלא כסמל: אור שמופיע דווקא בשיא החורף ההיסטורי.

ברחובות העיר השברירית של 1917, הדימוי הזה של חנוכה מקבל משמעות כמעט מוחשית. לאחר שנים שבהן יהודי ירושלים סבלו ממחסור חמור, גיוס כפוי, גירושים וביזה, הופכת הגעת הבריטים גם להצלה פיזית פשוטה: מגיעים מזון, תרופות, סדר. לצד זה, בתודעה הציבורית היהודית בעולם, נתפסת נפילת ירושלים העות'מאנית כתחנה מרכזית בדרך להקמת בית לאומי יהודי – שנתיים בלבד אחרי הצהרת בלפור.

וכמו תמיד בהיסטוריה, גם כאן התמונה מורכבת. הבריטים אינם "מכבים" את כל הבעיות – הם מחליפים שלטון אחד בשני, עם אינטרסים משלהם. אבל החיבור בין דצמבר 1917 לבין ימי חנוכה נכנס עמוק לסיפור היהודי: לראשונה מאז ימי בית שני, כוח נוכרי מכריז בפה מלא שהוא מכבד את קדושת ירושלים של כל הדתות, והעיר ניצלת מהפצצה מסיבית שהייתה עלולה למחוק חלקים נרחבים ממנה.

מי שמביט היום בתמונה השחורה־לבנה של אלנבי הצועד בשער יפו, מוקף חיילים בשורות מסודרות, יכול לראות בה יותר מאירוע צבאי. עבור רבים, זה היה רגע שבו "מעטים" במובן הרוחני – קהילה יהודית קטנה, מוחלשת, כמעט חסרת אונים – זוכים פתאום לרוח גבית מן ההיסטוריה. לא נס של פך שמן, אלא נס של הפוגה, של פתיחת דלת לשינוי.

מאות שנים אחרי המכבים, באותו אזור זמן של כ"ד-כ"ו בכסלו, שוב מסופר כאן סיפור של עיר שמרימה ראש מתוך אפלה. חיילים בריטיים, דגלי ממלכה, נוסחים דיפלומטיים – אבל מאחורי כל אלה, בעיני יהודי ירושלים של אז, זו הייתה כותרת אחת פשוטה: בירושלים שוב נדלק אור בחנוכה.