המוזיקה שהצילה את הלווייתנים ממוות

בשיא המלחמה הקרה, בפברואר 1985, התרחשה באוקיינוס הארקטי סצנה שנראית כאילו נלקחה מסרט דמיוני: שוברת קרח סובייטית ענקית, עטופת קרח וקיטור, מפלסת את דרכה במצר קפוא – וממערכת הכריזה שלה בוקעים צלילים של צ'ייקובסקי, בטהובן ומוצרט. לפניה, בתוך מבוך של קרח נסגר, נאבקים על חייהם אלפי לווייתני בלוגה לבנים. מאחוריה, במוסקבה, משטר קומוניסטי קשוח שמתרגל בדרך כלל לדבר בשפת טנקים וטילים, ולא בשפת חמלה כלפי יונקים ימיים. ובכל זאת, באותו חורף קוטבי, הכול התחבר למבצע אחד בלתי רגיל – מבצע "בלוחה" – שבו מוזיקה קלאסית הפכה לכלי הצלה.  

הכול התחיל הרבה צפונה, לחופי צ'וקוטקה, שם אלפי לווייתני בלוגה נהגו מדי שנה לנדוד בעקבות זרמי הדגים והמזון. באחד החורפים, שינוי חד ברוחות ובטמפרטורות הפך את המסלול השגרתי למלכודת: הקרח נסגר במהירות, שכבה עבה ובלתי חדירה נמתחה מן הים הפתוח אל עומק מפרצי החוף. בתוך ימים ספורים נלכדה הלהקה כולה בין גושי קרח צפופים, כששורת תעלות צרות וכמה "פוליניות" – חורי נשימה קטנים במשטח הקרח – הם הקשר היחיד שלהן לאוויר. כל נשימה הפכה למאבק, כל תזוזה – לפציעה אפשרית מגושי הקרח החדים.  

הראשונים להבין את גודל האסון היו הציידים המקומיים, אנשי הצ'וקצ'י, שחיים דורות לצד הלווייתנים הללו. הם ראו בעיניים את מה שהסטטיסטיקה היבשה מספרת רק בדיעבד: גופות שנשחקות אל הקרח, צעירים שנדחקים לשוליים וטובעים, להקה שלמה שמתרסקת לתוך פאניקה. מתוך תחושת אחריות כלפי הים והחיות שבו, הם יצאו לקרב חסר סיכוי מול החורף הארקטי. בעזרת גרזנים ומסורי יד ניסו להרחיב את חורי הנשימה, מנעו מהם לקפוא מחדש ואפילו השליכו למים דגים קפואים שהצטברו במאגרים הדלים שלהם – ניסיון נואש לחזק את הבלוגות הכלואות. אבל מול אוקיינוס קופא במהירות, קומץ כפריים לא יכול היה לנצח. הידיעה על "הכלא הלבן" של הלווייתנים עברה מן החוף אל תחנות המפלגה המקומיות, ומשם, במעלה שרשרת הפיקוד, עד למוסקבה.  

בבירת ברית המועצות התכנסו פקידים ואנשי צי לדון בסיטואציה המוזרה: האם לשלוח ספינת קרב? להתעלם? בסופו של דבר התקבלה החלטה יוצאת דופן. במקום צוללת גרעינית או משחתת, נשלחה צפונה אחת מאבני הכתר של צי הקרח הסובייטי – שוברת הקרח "מוסקבה". הספינה, שנבנתה במספנות בפינלנד, נועדה לפלס דרך בקרח בעובי מטרים, עם מערכת הנעה דיזל־חשמלית חזקה במיוחד וצוות מיומן שידע לקרוא כל סדק וכל קמט במשטחי הקרח. את המבצע כינו בשם הצנוע "בלוחה" – בלוגה ברוסית – אבל מי שהשתתף בו הבין עד כמה הוא חריג לנוף המלחמה הקרה.

במשך ימים שייטה "מוסקבה" אל המצר הקפוא, חרטומה מזנק וחובט שוב ושוב בשכבות הקרח, מרסק אותן לרסיסים. הרעש היה מחריש אוזניים, הקרח התרומם וקרס סביב הגוף העצום, והספינה חצבה מסדרון צר באמצע מדבר לבן שנמשך עד האופק. כשהגיעה סוף סוף אל "הלגונה" – השטח המרכזי שבו נלכדו מאות מן הלווייתנים שנותרו בחיים – נדמה היה שהחילוץ קרוב. תעלה אל הים הפתוח כבר הייתה פתוחה; כל שנותר הוא שהבלוגות ישחו אחר הספינה לעבר החופש.

אלא שאז התגלה המכשול הפסיכולוגי. עבור הלווייתנים, שוברת הקרח לא הייתה מושיעה, אלא מפלצת מתכתית רועמת שחדרה אל המפלט האחרון שלהם. רעש המנועים, רעידות הגוף העצום וריסוק הקרח סביבם החריפו את הטראומה. במקום למהר אל התעלה, הבלוגות נסוגו לאחור, הצטופפו זו בזו בפינת ה"כלא" שלהן וסירבו להתקרב. קפטן אנטולי קובלנקו ואנשיו ניסו לשנות מהירות, לזוז קדימה ואחורה, לפתוח עוד ועוד מעבר – שום דבר לא עזר. לרגע נראה היה שכל הדלק, הכסף והמאמץ ההנדסי שהושקעו במסע הזה, ירדו לטמיון בגלל פחדם המובן של היונקים הלכודים.  

כאן נכנסה לתמונה ההברקה הבלתי צפויה. לפי העדויות, אחד מאנשי הצוות נזכר בכך שלווייתנים הם יצורים רגישים לצלילים, שמשתמשים בקולות מורכבים לתקשורת. הוא הציע רעיון שנשמע מופרך בתחילה: להשתמש במערכת הכריזה של הספינה ולהשמיע למים המושלגים מוזיקה. בתחילה הושמעו שירי פופ ושירי עם רוסיים; אחר כך גם רוק. הים נשאר דומם, הבלוגות דבוקות זו לזו, כאילו לא שמעו דבר. רק כשמישהו הציע לנסות מוזיקה קלאסית – והמחסנים הימיים של צ'ייקובסקי, בטהובן ומוצרט פרצו החוצה דרך הרמקולים – התחולל השינוי.  

צלילי התזמורת שנשברו על הקרח מצאו את דרכם גם אל מתחת לפני השטח. תחילה בזהירות, כמעט בחוסר אמון, החלו הלווייתנים להתקרב לספינה. לא עוד נסיגה מבוהלת, אלא תנועה איטית לכיוון מקור הצליל. ההרמוניות העשירות, התדרים הנמוכים והגבוהים התגלו כשפה משותפת. קובלנקו, שזיהה את תנועת הלהקה, פיתח טקטיקה חדשה: הספינה נעה קדימה, מרחיבה את התעלה, נעצרת, מחכה; הבלוגות מתקרבות בעקבות הצליל. אחר כך היא נסוגה מעט ומתקדמת שוב, פותחת עוד קטע מעבר. כך, קילומטר אחרי קילומטר, נוצר ציר חילוץ מוזיקלי באמצע ים הקור.  

מי שעמד על גשר הפיקוד באותם ימים מספר על מחזה בלתי נשכח: שוברת קרח אפורה ענקית, נעה באיטיות בתוך שדה קרח מאיים, ומהירכתיים – שובל לבן ארוך של כאלפיים לווייתני בלוגה עוקבים אחריה כמו ילדים אחרי חלילן. מסע ההצלה נמשך ימים; מדי פעם נעצרה הספינה כדי לאפשר ללהקה לנוח ולהתאושש, כל הזמן כשהמוזיקה הקלאסית ממשיכה להתנגן אל תוך האוויר הקפוא ואל מתחת לפני המים. לבסוף, כשקצה שדה הקרח נפתח והים החופשי נפרש לפניהם, המשיכו הבלוגות לעקוב אחרי הצלילים עוד קצת – ואז פנו, כאילו נפרדו, ונעלמו במעמקים. המבצע, שלפי תחקיר של גור זיו, עלותו הוערכה בכשמונים אלף דולר – סכום ניכר לכלכלה הסובייטית של אותם ימים – הציל אלפי בעלי חיים תבוניים והותיר אחריו סיפור שנשמע עד היום כמו אגדה מודרנית.

בעידן שבו ברית המועצות זכורה בעיקר בשל טנקים בבודפשט וטילים בקובה, מבצע "בלוחה" מצייר רגע אחר: רגע שבו טכנולוגיה מתקדמת, החלטה פוליטית נדירה וכוחם הרך של אמנות ומוזיקה התחברו לחבל הצלה יוצא דופן. באוקיינוס שבו הרוח והקרח נחשבים לשליטים היחידים, היה זה דווקא צליל של תזמורת סימפונית שפתח את הדרך לחיים.