ה"שלד" שהפך לגיבור קרב: סיפורו של טיבור רובין

בבוקר האפור של מאי 1945, כשהטנקים האמריקאיים התקרבו אל שערי מחנה הריכוז מאוטהאוזן, עמד ליד הגדר נער יהודי רזה, כמעט שלד חי. שמו היה טיבור רובין. הוא היה בן חמש־עשרה בלבד, אבל מאחוריו כבר עמדו חודשים ארוכים של גיהינום, רעב, מחלות ומוות מסביב. באותו רגע, מול שערי המחנה, הוא קיבל החלטה שתקבע את שארית חייו – החלטה של גבורה שקטה, שנולדה מתוך השואה עצמה.

רובין נולד ב־1929 בעיירה פאסטו שבהונגריה, במשפחה יהודית צנועה. הוריו, פרנץ ורוזה, ניסו להציל את בנם: כשהנאצים הידקו את הטבעת סביב יהודי הונגריה, הם שלחו את טיבור הצעיר בדרך שיירות אל שווייץ הניטרלית. הניסיון נכשל. החבורה נעצרה על־ידי הגרמנים, וטיבור הושלך אל אחד המקומות האכזריים ביותר במערכת המחנות הנאצית – מחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה.

מאוטהאוזן לא נבנה כדי להחזיק שבויים; הוא נבנה כדי לשבור אותם. עבודה רצחנית במחצבה, רעב קיצוני, מחלות והשפלה שיטתית. אל תוך המציאות הזאת הושלך נער רזה בן שלוש־עשרה־ארבע־עשרה, בודד לחלוטין – הוריו ואחותו יירצחו בהמשך בשואה, והוא יישאר בלי משפחה, בלי בית ובלי תחושת עתיד.

כאן מתחילה גבורתו. רובין לא היה קצין חמוש או לוחם במחתרת. נשקו היחיד היה תבונתו, תושייתו והרצון העיקש לחיות – ולא רק לחיות בעצמו, אלא להחזיק בחיים גם אחרים. עדויות מספרות כיצד, כנער, פיתח אינסטינקט הישרדות מדויק: הוא גנב אוכל כשיכול היה, חיטט בפחי אשפה של הגרמנים ואסף פירורים, קליפות ותוספות קטנות של מזון שהצליח להבריח אל הצריף כדי לחלוק עם אסירים אחרים.

הוא למד, כמעט לבד, שיטות ריפוי מאולתרות. כשחבר למחנה סבל מזיהום חמור, טיבור למד להשתמש באמצעים טבעיים שיש בשטח כדי לעצור את הזיהום ולהציל איברים וחיים – ידע פרימיטיבי, אבל כזה שהבדיל בין חיים למוות למי שלא זכה לטיפול רפואי. הנער, שכונה לימים "העכבר הקטן", התגנב, סיכן את חייו בכל פעם מחדש וחיפש כל דרך להאריך בעוד יום אחד את חייו ואת חיי הסובבים אותו.

כל זה התרחש על רקע מציאות שבה רבים מהאסירים ויתרו. אחרי חודשים של רעב, השפלות ומראות מוות, חלקם פשוט נשכבו על הדרגשים וחיכו לסוף. גבורתו של רובין לא הייתה רק פיזית, אלא נפשית: הוא התעקש לא להיכנע לייאוש. הוא דחף אחרים לקום, לאכול עוד ביס, לשתות עוד לגימה, לעשות עוד צעד לעבר מקלחת, לעבר תור חלוקת המרק. בשפה של היום היינו קוראים לזה "תמיכה נפשית"; אז, זו הייתה החזקה של ניצוץ החיים האחרון באנשים שכבר כמעט כבו.

ב־5 במאי 1945 הגיע הרגע המיוחל. יחידות השריון האמריקאיות פרצו את שערי המחנה. למראית עין זה היה רגע של ניצחון – אבל עבור רבים מהאסירים זה היה גם רגע של שבר: "עכשיו? אחרי שאיבדנו הכול?". לפי עדויות שתועדו בספר "Single Handed", ובכתבות שהתבססו על שיחות איתו, עמד טיבור ליד הגדר, מותש וחולה, ויכול היה באותו רגע להתמוטט אל תוך הייאוש. אבל במקום זאת, כשראה את החיילים האמריקאים מתקרבים, הוא קיבל על עצמו נדר פנימי: אם ייצא מכאן חי, ואם יזכה להגיע לאמריקה – הוא יחזיר טובה. הוא יתגייס לצבא של המדינה ששחררה אותו, ויעשה הכול כדי להציל אחרים כפי שהם הצילו אותו.

זהו רגע מכונן בגבורתו – לא רק לשרוד, אלא להפוך את הזעם והכאב למשימת חיים. הנער ההונגרי, שעמד על סף מוות במאוטהאוזן, לא ביקש נקמה ולא שקיעה בעצמו; הוא בחר בנתיב של אחריות ושל נתינה. שנים אחר־כך, כשיגיע לארצות הברית, ילמד מקצוע וינסה שוב ושוב להתגייס לצבא – הוא יסביר זאת בפשטות: "הם הצילו אותי. רציתי להחזיר להם".

גם לאחר השחרור, סימני המחנה לא נעלמו. רובין שוחרר כשהוא במצב גופני אנוש, שלד חי, חולה בדיזנטריה ובמחלות נוספות. הוא אושפז בבית־חולים שדה אמריקאי, וכשפקח את עיניו וראה את הדגלים והחיילים, הבין שהחלום על אמריקה – אותו חלום שצמח אצלו בילדות בעיירה הקטנה, מבתי הקולנוע שהקרינו סרטים אמריקאיים – הפך למציאות.

גבורתו של טיבור רובין בשואה אינה נמדדת בפקודות קרב או במבצעי מחתרת מתוכננים היטב. היא נמדדת ברגעים הקטנים: בגניבת קליפת תפוח אדמה מתחת לאפו של שומר, בהברחת פרוסת לחם לחבר ;יותר, בסירוב להניח לעצמו לשקוע אל תוך האדישות הקפואה שאחזה ברבים מהאסירים. זהו סוג של גבורה שאינה זוכה במדליות – אבל היא זו שעשתה את ההבדל בין חיים למוות עבורו ועבור אחרים.

אל פקודות הקרב והמבצעים המפוארים הגיע טיבור בהמשך חייו. לימים יהפוך טיבור רובין לחייל אמריקאי מעוטר, יקבל את מדליית הכבוד על מעשי הגבורה שלו במלחמת קוריאה, ויוכר כאחד הסיפורים יוצאי הדופן של דור השואה. אבל שורש כל אלה נמצא שם, בין הבלוקים של מאוטהאוזן: בנער אחד, עומד לבדו בשערי המחנה, שבוחר – כנגד כל הסיכויים – להאמין בחיים, באנשים, וביכולת שלו להפוך מניצול חסר כל ללוחם שמקדיש את חייו להצלת אחרים.