הרפואה התנגדה לו במשך שנים: הרופא שהחזיר את הנפש למרכז

בשנות החמישים של המאה הקודמת, בזמן שרוב הרופאים הסתכלו על הגוף כמו על מכונה – לב, ריאות, כליות, מערכת חיסון – כל אחד בנפרד, הגיע פסיכיאטר צעיר אחד ושאל שאלה שנשמעה כמעט חצופה: מה אם המפתח לבריאות מסתתר בכלל ברגשות? שמו היה ג'ורג' פרימן סולומון, והוא היה מהראשונים שהפכו את המשפט "המצב הנפשי משפיע על המחלות" מעמדה אינטואיטיבית לסיפור מדעי משכנע.

סולומון נולד ב־1931 בפריפורט, ניו יורק. הוא למד גם תואר ראשון וגם רפואה באוניברסיטת סטנפורד, ולאחר מכן פנה לפסיכיאטריה – אבל מהר מאוד יצא מהחדר הסגור של המחלקה הפסיכיאטרית אל מסדרונות הרפואה הפנימית. במקום לראות את החולה רק כ"מקרה נפשי", הוא החל לבדוק איך תולדות חייו, דפוסי האישיות שלו והלחצים שהוא חווה – משנים בפועל את תגובת מערכת החיסון ואת מהלך המחלה. בסביבה המדעית של שנות ה-50, בדיקה כזו נחשבה לאמונה טפלה לכל היותר. וכי מחלה מושפעת ממצב רוח של החולה? זו הרי התרחשות כימית ביולוגית!

במחקרים מוקדמים על חולים פסיכיאטריים וחולים כרוניים, סולומון הבחין שוב ושוב בדבר מוזר: מי שסבל מהפרעות קשה, דיכאון או מצוקה מתמשכת – הראה שינויים מובהקים במדדי החיסון: פחות לימפוציטים, תגובה חלשה יותר לחיסונים ורושם כללי של מערכת חיסון "עייפה".

באותה תקופה, רוב הרופאים עדיין חשבו על מערכת החיסון כעל "צבא אוטונומי", שעובד לבד, בלי קשר למוח ולרגשות. סולומון היה מהראשונים שהתעקשו: יש פה קשר סיבתי, לא רק צירוף מקרים.

ב־1964 הוא פרסם יחד עם רודולף מוס מאמר שנחשב לאבן דרך: "Emotions, Immunity and Disease: A speculative theoretical integration" – ניסוח ראשוני, נועז, של תיאוריה שקושרת בין רגשות, מערכת החיסון ומהלך המחלות. במאמר הזה הוא אף השתמש במושג "פסיכואימונולוגיה" כדי לתאר את החיבור בין עולם הנפש לעולם החיסון. זה היה כמעט מנוגד לרוח התקופה: לדבר ברצינות מדעית על "רגשות" בתוך כתב עת רפואי נחשב כמעט חילול הקודש המדעי.

אבל סולומון לא הסתפק בהצהרות. הוא חזר למיטה של החולה. הוא ועמיתיו אספו תולדות חיים מפורטות של אנשים עם מחלות כרוניות – כמו דלקת מפרקים שגרונית ומחלות אוטואימוניות – והשוו בין דפוסי אישיות, טיפול במתח, תחושות בדידות או תמיכה – לבין מדדי מערכת החיסון ומצב המחלה. שוב ושוב עלה אותו דפוס: אנשים עם תחושת חוסר אונים, בידוד רגשי או קונפליקטים פנימיים חריפים – נטו ללקות במחלה קשה יותר, או בהתקפים תכופים יותר.

כדי לשכנע את עולם המדע, סולומון הבין שהוא חייב לצאת מהשפה הפסיכולוגית הערטילאית ולעבור לטריטוריה המוחשית של מדדי דם, תאים וחלבונים. הוא שילב בשיטות המחקר שלו בדיקות מעבדה מדויקות, מדידת תאי T, נוגדנים ושינויים הורמונליים – יחד עם שאלוני אישיות, ראיונות עומק ותצפיות על התנהגות והתמודדות עם לחץ. כך נולד תחום חדש: פסיכונוירואימונולוגיה – תחום שחוקר את יחסי הגומלין בין מוח, התנהגות ומערכת החיסון.

המסע הזה לא היה חלק. חברים למקצוע זלזלו בו, טענו שהוא "מחזיר את הרפואה אחורה" לעידן שבו דיברו על "עצבים חלשים" ו"מזג". במאמרי סקירה מאוחרים, הוא עצמו סיפר על השילוב הדרוש של "סקרנות, סרנדיפיטי, יכולת לחבר תצפיות מפוזרות, ובעיקר סבלנות לשנים של תסכול והתנגדות" כדי לפתח תחום חדש. אבל מול הספקנות הוא הציב נתונים: עקומות על גרפים, קשרים סטטיסטיים בין דפוסי לחץ למחלות, ואחר כך גם ניסויים פרוספקטיביים שבדקו כיצד שינויים במצבי לחץ משפיעים בפועל על חיסון ועל התקדמות מחלות.

בשנות השמונים והתשעים, כשהעולם התמודד עם מגפת האיידס, סולומון היה בין הראשונים שהציעו מבט פסיכונוירואימונולוגי על המחלה: איך מתח, דיכאון, תקווה, איכות הקשרים החברתיים – משפיעים על מהלך המחלה ועל התגובה הטיפולית. מחקריו תרמו להבנה שהאדם אינו רק "נשא וירוס", אלא מכלול – נפש, מוח ומערכת חיסון – שנעים יחד.

עם השנים הפך סולומון לפרופסור בולט לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), ושמו הפך כמעט למזוהה עם התחום. אחריו נוצרו כיסאות פרופסורה על שמו, והוקדשו מאמרי מחווה שהגדירו אותו כאחד המייסדים של הפסיכונוירואימונולוגיה. אפילו ספר שכתב – "From Psyche to Soma and Back" – הוצג כ"סיפור הרפתקה מדעי ואישי" של אדם שהלך הלוך ושוב מן הנפש אל הגוף וחזרה.

היום, כשמחקרים על סטרס, דיכאון, תמיכה חברתית ומערכת החיסון הם כבר כמעט מיינסטרים, קל לשכוח שצריך היה מישהו שיהיה הראשון ויאמר: המחלות שלנו אינן רק עניין של חיידקים וגֵנים – הן גם תולדה של פחדים, תקוות, מערכות יחסים וסיפורי חיים. ג'ורג' פרימן סולומון היה אחד מאלה שהעזו לומר זאת בשפה מדעית, להכניס את הנפש אל תוך טבלאות הנתונים – ולשכנע את עולם הרפואה שהגוף והנפש, בסופו של דבר, הם סיפור אחד.