מרגלת האוניות: סיפורה של ליליאן רולף

בלילות החמים של ריו דה ז'נרו, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נראתה לעיתים דמות נשית דקיקה נשענת על מעקה מול האוקיינוס, עיניה נעוצות בקו האופק. היתה זו ליליאן ורה רולף – צעירה בריטית שנולדה בפריז, בת לאב אנגלי ואם רוסייה, שהגיעה לברזיל עם משפחתה ב-1933. בבוקר היא עבדה במחלקת העיתונות של השגרירות הבריטית; בלילה היא הפכה לעיניים ולאוזניים של האימפריה הבריטית, עוקבת אחרי תנועת אוניות גרמניות שנכנסו ויצאו מהנמל.

התפקיד הרשמי נשמע יבש: "מעקב אחרי תנועת אוניות". בפועל היה מדובר בעבודת מודיעין לכל דבר. רולף אספה ידיעות מהעיתונות המקומית, מהודעות רשמיות, מדו"חות נמל ומדיבורים אקראיים, וחיברה מהן תמונה עדכנית של תנועת ספינות סוחר ומכליות גרמניות בדרום האוקיינוס האטלנטי. כל שינוי במסלול, כל יציאה לילית חריגה לים, כל אנייה שפתאום נעלמה מרשימות העגינה – הפכו לשורה מדויקת בדיווח שהועבר לבריטים.

אפשר לדמיין אותה, בשעות הקטנות, כשאורות ריו מרצדים מאחוריה ורוח מלוחה עולה מהמים. המלחמה עדיין רחוקה פיזית מברזיל, אבל בראשה של רולף כל מנורה על סיפון רחוק היא חתיכת פאזל: האם זו אוניית סוחר נייטרלית, או נושאת אספקה לצוללות גרמניות? האם האור שנעלם מאחורי האי הוא חלק משיירה מוסווית, או סתם ספינת דיג מאוחרת? מתוך הצללים הללו היא בנתה, לילה אחרי לילה, דו"חות קרי רוח שהוזנו למערכת המודיעינית הבריטית.

הרגע שבו החליטה שהמרחק הזה כבר לא מספיק הגיע ב-1943. רולף ביקשה לעזוב את חופי ברזיל, ולחצות בעצמה אל לבה הבוער של המלחמה. היא עלתה על ספינת נוסעים בריטית, ה-SS Highland Brigade, שהפליגה מריו לבריטניה ועל סיפונה מאות מתנדבים צעירים. ההפלגה באוקיינוס האטלנטי, באותם חודשים של שיא פעילות הצוללות הגרמניות, הייתה מסוכנת לא פחות מזירת קרב. באחת ההפלגות נפגעה הספינה קשות, כנראה ממוקש גרמני.

גם כאן, ליליאן לא הסתפקה בתפקיד נוסעת. הנוסעות הצעירות גויסו למשמרות תצפית נגד צוללות – anti-submarine watch – ורולף עמדה בעמדה כמו כל אחת אחרת, למרות בחילות ים קשות. כל משמרת כזו הייתה שיעור נוסף במלחמה: חושך סמיך על פני האוקיינוס, תנודות כבדות של הגוף עם כל גל, ועיניים שמחפשות סימן דקיק – קו לבן שבור בקצף, צל עקשן בין הגלים, רמז לפריסקופ או גייזר קצר של פליטה מצינור פליטה גרמני. בשקט הזה, כשהספינה כולה שוכבת במיטותיה ורק קומץ שומרים בוהים בחשכת הים, נולדה בתוכה תחושת מחויבות עמוקה יותר.

עם הגעתה לבריטניה הצטרפה רולף לחיל העזר האווירי לנשים (WAAF) כאלחוטנית. שליטתה בשפה הצרפתית והניסיון המודיעיני שצברה הפכו אותה למועמדת מושלמת לגיוס בידי ה-SOE, ארגון המבצעים המיוחדים הבריטי. היא עברה אימונים קשים – שידור וקבלה בקוד מורס, צניחה, נהלי קונספירציה בשטח עוין – ובסוף 1943 אושרה כסוכנת ונבחרה לשמש מפעילת אלחוט ברשת "היסטוריאן" שפעלה באזור אורליאן שבצרפת הכבושה.

גם שם, עמוק בתוך צרפת, המשיכה עבודת הלילה שלה – הפעם לא מול ספינות, אלא מול שמיים וצלליות מטוסים. באפריל 1944 היא הוטסה במטוס ליסנדר, נחתה בשדה מאולתר ליד אזה-סיר-שר, וירדה אל החשכה עם מכשיר אלחוט קל משקל חגור למותניה. בלילות הבאים, בבתי חווה מרוחקים ובעליות גג חנוקות, הפעילה את המשדר שלה, ושלחה ללונדון 67 שדרים מוצפנים שתיאמו הצנחות נשק וציוד למורדי המאקי. בכל שידור כזה ידעה שהיא עצמה עלולה להפוך למטרה: רכבי איתור גרמניים סרקו את האזור, מנסים לצוד את הנקודה הזעירה שממנה בוקעות קריאות המורס אל האוויר.

בין פעולה לפעולה, כשהיא נעה על דרכי עפר צרות, הייתה עדיין רגישה לקול המוכר של מנועים באפלה – הפעם לא קווי מתאר של אוניות בים אלא שיירות צבא גרמניות על הכביש, טורים של משאיות עמוסות חיילים וציוד. אותה יכולת שפותחה בלילות בריו ועל הסיפון באוקיינוס – לראות דפוס בתנועה, להבחין בין רגיל לחריג – שירתה אותה גם כאן: לזהות מתי זו תנועה שגרתית של כיבוש, ומתי סימן להתכוננות לפשיטה או סריקה.

סופה היה אכזרי. ביולי 1944, לאחר שמפקדה נעצר והגסטפו הידק את המצוד, נתפסה ליליאן רולף בבית שידור בנארז'י, יחד עם מכשיר האלחוט. היא נחקרה באכזריות בפריז, נכלאה, ובהמשך נשלחה לרוונסבריק. שם, בחורף 1945, כשהיא חולה ומותשת, הוצאה להורג בירייה יחד עם חברותיה לדגל, ויולט סזבו ודניס בלאך

אך הזיכרון שנשאר ממנה אינו רק של אסירה רעבה במחנה נשים בגרמניה, אלא קודם כול של דמות כפופה על מעקה, בים או בנמל, בוהה באפלה ומתאמצת לפענח את התנועה החרישית של אניות ומכונות מלחמה. צעירה שמבינה שבלילות השקטים האלה, כשהעולם סביב ישן, כל שמץ אור על קו האופק וכל רישום מדויק על דף יכולים להיות ההבדל בין ניצחון לתבוסה – ובין חיים למוות.