גיבור הקרב האבוד בלטרון: סיפורו של מרדכי דוצ'ימינר  

קרב לטרון, בבוקר ה־25 במאי 1948, עוד לפני שהשמש טיפסה לגובה וקפחה על ראשם, כבר היה ברור לחיילי מחלקה 2 בפלוגה ב' שחזרתם מהקרב הזה איננה מובנת מאליה. הכביש לירושלים היה חסום, הלגיון הירדני התבצר על הגבעות השולטות, והפקודה החדשה שירדה מהמטה הכללי הייתה ברורה: לפרוץ בכל מחיר את הדרך לעיר הנצורה. זה היה מבצע "בן נון א'", ההתקפה הראשונה על לטרון, שנרשמה כבר אז כאחד המהלכים הנועזים והכואבים ביותר במלחמת העצמאות.

בתוך מהומת האש, תחת שריקות פגזים וכדורים שחרצו חריצים באדמת הטרשים, נשמעה לפתע הקריאה של מפקד הפלוגה, אשר לוי: "אני צריך מתנדב". זו לא הייתה סיסמת מוטיבציה; כולם ידעו היטב שמדובר במשימת התאבדות. המחלקה הראשונה, בפיקוד אריק שיינרמן הצעיר – לימים אריאל שרון – הייתה תקועה למטה בוואדי, חצי מאנשיה כבר הרוגים או פצועים, ואיום של כוח אויב מתגנב משמאל, מכיוון "שטח מת" שלא ניתן היה לכסותו באש. קשר האלחוט הושבת מפגיעה ישירה, והדרך היחידה להעביר אזהרה אל המ"פ למטה הייתה ריצה גלויה, בשטח חשוף, תחת אש רציפה.

לרגע קצר שרר שקט מוזר בין הפגזים. כל חייל הטמיע בראשו את משמעות המילה "מתנדב", והעדיף לשתוק. זו לא הייתה בושה; זה היה אינסטינקט הישרדות. החום היה כבד, המדים ספוגים זיעה, ענני ברחשים נדבקו לכל נקודה חשופה בגוף, ובמימייה אין טיפה של מים. אף אחד לא יוצא מרצונו לתוך גיהנום כזה. ואז, כמעט כבדרך אגב, נשמע הקול: "אני אלך". מרדכי דוצ'ימינר, בן 25, מרים את הראש. הוא מבין את המשמעות – ויוצא.

כדי להבין את הרגע הזה צריך לחזור שנים לאחור, לעיירה מאלווה שבפולין. משפחת דוצ'ימינר – אב סנדלר חזק וגאה, שבעה בנים ושתי בנות – חיה על פי חוק אחד: כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. האחים יצאו יחד למשחקי כדורגל מול "השקצים" המקומיים, והמשחקים הסתיימו לא פעם בקטטה – אבל הדוצ'ימינרים מעולם לא עזבו אח בשטח. בשבתות היו צועדים יחד לבית הכנסת, מתפרשים לכל רוחב הדרך; אם כרכרת פולני באה מולם – היא נאלצה לעצור. לא הם. זו לא הייתה יהירות ריקה, זו הייתה הצהרת בעלות על כבודם ועל זכותם ללכת זקוף.

הכל נשבר בספטמבר 1939. פלישת הנאצים לעיירה הביאה איתה את כל הגזרות הידועות: רישום, השפלות, מכות, טלאי צהוב, גטו. כשנקראו האחים להתייצב לצריבת המספרים, נעמדו לפי סדר המשפחה, והמספרים שהוטבעו על זרועותיהם היו עוקבים, עדות מרה לכך שבמקום שבו המדינה רואה בך מספר, אתה עוד מנסה להחזיק בזהות משפחתית שלמה. מאוחר יותר, כשהועמסו על רכבת בדרך לאושוויץ, רק אחד מהם קפץ – "השמנדריק" של המשפחה, מרדכי – וניצל. כל השאר הובלו לדרך שאין ממנה חזרה.

אחרי המלחמה מצא את עצמו מרדכי, עכשיו כבר גבר בן 23, בתוך תנועת ההעפלה. הוא היה משרידי הפליטה שהצליחו להגיע לאיטליה, ומשם הוברח, יחד עם מאות אחרים, באחת מאותן יוזמות נועזות של נהגי משאיות ארץ־ישראלים לבושי מדים בריטיים. הארגון העממי שנודע בשם ההיתולי "טילחאס טיזי גישעפט" – T.T.G – העביר אותו במשאיות צבאיות גנובות לנמל סבונה, ומשם לספינת המעפילים "אנצו סירני". הספינה הזו תיתפס אחר כך בים ותסבך את הבריטים בפרשה משפטית מביכה, אבל מרדכי יצליח להגיע לבסוף לארץ, להתיישבות בקיבוץ ולגיוס ל'חי"ם', ולאחר מכן לחטיבת אלכסנדרוני.

לפי דפי ההנצחה הרשמיים, דוצ'ימינר תואר כחייל בעל "דעות מוצקות ואופי תקיף", אחד שלא מתרגש מסכנות הלחימה ומתייחס אליהן בביטול כמעט ענייני. בפעם האחרונה שיצא לקרב, כך נכתב, מסר את תיקו לבת זוגו ואמר לה בשקט: "הפעם יהיה הדבר קשה". באותו בוקר בלטרון, כשאשר לוי הטיל עליו גם "משימת חזור" – לקחת בדרך חזרה מרגמה תקינה ממחלקה 1 ולהביא אותה למחלקה 2, שמנגנון הירי שלה נשבר – הוא לא היסס.

הריצה של מרדכי החלה בעלייה התלולה ממדרון אחד למשנהו, בשטח שלחמו בו אותם עולים חדשים, רבים מהם עם מספר על הזרוע ותעודת זהות ישראלית טרייה. אש האויב קיצרה את המרחקים ביניהם לבין האדמה: כל צעד קדימה היה מלווה בהתזת אבנים ושביבי עפר שהתפוצצו לידו. בדרך נס הוא הגיע למחלקה של שיינרמן, העביר את המסר, חיזק את הכוח המותקף – ואז הרים על כתפיו את המרגמה הנוספת ויצא חזרה באותו נתיב קטלני.

את המשך הסיפור מספר לימים אריאל שרון עצמו, בנאום שבו דיבר על החללים האלמונים של גדוד 32. הוא מתאר כיצד "תמיד אני נזכר בריצה של מרדכי דוצ'ימינר להביא את המרגמה תחת אש התופת ההיא, שלא היה שום סיכוי בכלל… אני לא יודע איך הוא הצליח להגיע, אבל לא היה שום סיכוי לחזור". כדורי המרצחים רדפו את דוצ'ימינר במורד המדרון, עד שנפל ולא קם, כשהוא עדיין מחזיק במרגמה שאמורה הייתה להציל את חבריו. זהו הביטוי החי ביותר לכלל שאיתו גדל: כולם בשביל אחד – ועכשיו אחד בשביל כולם.

גופתו של מרדכי נותרה בשטח שנה וחצי, עד שאותרה והועברה לקבר אחים יחד עם חללי מבצע "בן נון" בהר הרצל. בלוחות הזיכרון נכתב ביובש: "נפל בקרב לטרון, בעת שהתנדב לקשר בין שתי מחלקות ולהביא מרגמה קטנה למחלקה המנותקת". מאחורי השורה הקצרה הזו מסתתר מסלול חיים שלם: נער פולני בחבורה מגובשת, אסיר עם מספר על הזרוע, מעפיל על ספינה נרדפת, לוחם צעיר בצבא שזה עתה נולד – ואדם שמוכן לרוץ אל תוך אש שאין ממנה חזרה, רק משום שמישהו שם למטה צריך אותו.

מבצע "בן נון א'", שבו נהרג דוצ'ימינר יחד עם עשרות מחבריו, נכשל; לטרון נשארה בידי הלגיון הירדני והדרך לירושלים לא נפרצה באותם ימים. ההיסטוריה תספר על "דרך בורמה", על מהלכים אחרים שהצילו את העיר, ועל דיונים אסטרטגיים במטה הכללי. אבל מי שעובר היום בשביל התחנות בהר הרצל ועוצר בתחנה מספר 11, ליד קבר האחים של חללי לטרון, יודע שמאחורי כל מפה צבאית וכל החלטת ממשלה עומד גם סיפור, ובמקרה שלנו, סיפור על הרגע שבו חייל צעיר, בן 25, שומע את המילים "אני צריך מתנדב" – ופשוט אומר "אני אלך".