"כמעט ויתרתי עליו. הייתי בטוחה שאין לי איך לגדל אותו"

הבוקר שלי התחיל כמו כל בוקר טיפוסי. אחרי הפיזור הקבוע של הילדים למוסדות ולגנים, נכנסתי לאוטו טעון באנרגיות חיוביות סופר-גבוהות, והתחלתי להריץ בראש את הלו"ז המרתק של היום: סיעור מוחות ב-10:00 על מיזם חדש שאנחנו מפתחים, קמפיין ענק ומרגש שחיכינו לו חודשים וחייב לעלות לאוויר עד הצהריים, ורשימה של פרויקטים ורעיונות שצצים ורצים בקצב מסחרר ומחכים לצאת לפועל. בעשייה כאן אין רגע דל; הראש עובד על טורבו, מחפש כל הזמן את הדרך הבאה לגעת בעוד יהודים, בעוד עולמות.

אני מגיע לבניין של "הידברות", מחנה את הרכב, נכנס ועולה במעלית לקומה 5. אני צועד נמרצות לאורך הקומה לעבר המשרד שלי, כשראשי עמוק בתוך התכנונים והחזון של העשייה שלנו. ופתאום... אני שומע בכי. בכי מתוק של תינוק קטן. ואז עוד כמה מצטרפים אליו לקולות רקע.

נעצרתי במקום. לרגע, המוח האבהי שלי נכנס לפאניקה. הסתכלתי ימינה ושמאלה בחשש – האם בטעות, מרוב עייפות, הבאתי את הילד איתי למשרד במקום לגן? כשנרגעתי והבנתי שזה לא הילד שלי, ניקרה במוחי שאלה אחרת: מתי הספיקו לפתוח פה פעוטון בקומה, בלי לעדכן אותי?

הלכתי בעקבות הקולות שהדהדו לאורך המסדרון, וככל שהתקרבתי, הרעש רק הלך והתגבר. הגעתי למתחם של מחלקת אמ"א (אמא מצילה אותי). מה שראיתי שם, עצר לי את הנשימה ואת הלו"ז של כל היום.

המסדרון הפך לחניון לעגלות. עמדו שם ארבע נשים, על פניהן נסוך אושר עילאי שקשה לתאר במילים, ועל הידיים שלהן תינוקות רכים שרק נולדו.

אחת מעובדות המחלקה בדיוק ניגשה לשוחח איתן. "מזל טוב", היא אמרה לאחת מהן. "בן כמה המתוק, או המתוקה?".

"שלושה שבועות, זה בן!", היא ענתה, והעיניים שלה התמלאו מיד בדמעות. "קראנו לו מאיר. תדעי לך... כמעט עשיתי טעות פטאלית. כמעט ויתרתי עליו. הייתי בטוחה שאין לי איך לגדל אותו, שהעולם סוגר עלי".

היא ליטפה לו את הלחי, והוסיפה בקול רועד: "תכל'ס, אם קלינה, מנהלת המחלקה, לא הייתה נלחמת עליו... אם היא והבנות במחלקה לא היו אומרות לי 'אנחנו איתך, לא נשאיר אותך לבד' – הוא לא היה פה היום. באתי רק להגיד לכן שהצלתן לי את החיים".

התרחקתי משם בשקט, מרגיש גוש בגרון. "תודה, ריבונו של עולם", מלמלתי לעצמי, "שזיכית אותי לראות לרגע בשביל מה אנחנו כאן".

הייתי נרגש, והרגשתי שוב, איך כל הישיבות, הקמפיינים והתכנונים הגדולים של הבוקר מקבלים משמעות אחרת, מוחשית ועמוקה. הרי המטרה של כל העשייה שלנו נמצאת בדיוק ברגעים הטהורים והמזוקקים האלה, שאין למעלה מהם. לחזק אחרים. לתת להם כוחות. להציל נפשות. פשוטו כמשמעו.

הרגעים האלה, במסדרונות של הידברות, הם רגעים מפעימים של ערבות הדדית, שאני מרגיש שאסור לי לשמור רק לעצמי. לכן, החלטתי לפתוח כאן דלת, או ליתר דיוק – יומן. מדי שבוע אקח אתכם איתי לסיבוב קצר במסדרונות העשייה שלנו. כדי לשתף אתכם בחוויה האישית שלי. להראות לכם את הלב הפועם של המקום הזה, דרך העיניים שלי. טעימה אמיתית ממה שקורה פה ביום-יום, בלי פילטרים.

אני מזמין אתכם לצעוד איתי כאן בכל שבוע, טור אחר טור, אל מאחורי הקלעים של זיכוי הרבים הגדול בעולם. מבטיח שיהיה מעניין.

שלכם, עקיבא