יום הכיפורים במחנה פליטים: הרבי שחזה את עתידם של גנרלים אמריקאים

מצבם של הפליטים היהודים במחנות העקורים בסיומה של מלחמת העולם השנייה היה קשה מאוד.

השלטונות האמריקאים לא השכילו להבין את מצבם האמיתי של היהודים האומללים, ומיד לאחר שעברו כמה חודשים מאז שחרורם של מחנות המוות, החליטו האמריקאים על "רפטריאציה", כלומר – על הפליטים לשוב למולדתם. הצבא האמריקאי איננו מתכוון יותר להחזיק אותם על חשבונו לאורך ימים.

הפליטים הגויים החלו לשוב לבתיהם, אך ליהודים המסכנים, כמובן, לא הייתה מולדת. מולדתם היא זו שהייתה שותפה לרצח שלהם, שגירשה אותם להשמדה בשמחה, שגזלה את בתיהם ורכושם ולא השאירה להם מאומה שיוכלו לחזור אליו.

אבל האמריקאים לא שעו לתחנוניהם של הפליטים. הם החלו בקיצוץ מנות המזון והביגוד, ומנעו מן הפליטים תנועה חופשית ברחבי השטח הכבוש.

במיוחד סבלו היהודים שהיו במחנות שתחת פיקודו של לוטננט גנרל ג'ורג' פטון, מפקד הקורפוס האמריקאי השלישי.

גנרל פטון, כשם שהיה מפקד נודע בהתקפותיו המוצלחות והזריזות, כך היה נודע לשמצה באכזריותו ובאטימותו. אירעו פעמים שבהן הוא שלח חיילים למשימות התאבדות שלא היו להם כמעט סיכויי הצלחה, אך ורק משיקולים אישיים ואינטרסנטיים.

באחת הפעמים, כאשר הוא פגש חיילים שהיו פגועי הלם, הוא לא הצליח להבין מדוע הם אינם יכולים לחזור ולהילחם כאשר גופם שלם ובריא. את דעתו זו הוא אמר להם בבוטות וגסות, ואף תקף אותם באופן פיזי, כביכול הם מתחמקים מן המלחמה.

כאשר שמע על כך גנרל אייזנהאואר, שהיה המפקד העליון של כוחות הצבא האמריקאי באירופה באותה העת, הוא הכריח את פטון להתנצל בפני החיילים בפומבי. אך הדברים לא הועילו לפטון עצמו. הוא היה ונשאר גס רוח ואכזרי.

במיוחד שנא גנרל פטון את היהודים, עליהם הוא התבטא פעם כי הם נחותים יותר מחיות השדה.

כעת העמיד פטון שומרים חמושים בפתחם של מחנות העקורים. שומרים אלו מנעו בכוח מן היהודים שבמחנות להיכנס ולצאת, עד שהיהודים המסכנים דימו את עצמם כמי ששבו אל מחנות ההשמדה הנאציים. את הפליטים שהוסיפו לזרום מפולין, הוא הורה להחזיר חזרה אל פולין ההרוסה והמסוכנת.

עד מהרה, קמה קול זעקה מעבר לים, שהביאה את הנשיא טרומן למנות צוות שיחקור את הנושא. דו"ח החקירה הסתיים בפסקה המזעזעת: "על פי מצב העניינים עתה, נראה שאנו מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאין אנו משמידים אותם. רבים מהם נמצאים במחנות ריכוז בפיקוח משמר צבאי שלנו, במקום כוחות הס"ס. מתעוררת המחשבה: האם הגרמנים, בראותם זאת, אינם סבורים שאנו ממשיכים במדיניות הנאצית, או לפחות מתייחסים אל התנהגות הגרמנים בסלחנות?".

הנשיא טרומן הורה לגנרל אייזנהאואר למהר ולתקן את המצב בהקדם האפשרי. אייזנהאואר, שעד אז לא היה מודע למצב המעוות שנוצר, הזדרז להפוך את ההנחיות על פיהן, ואכן מאותה השעה השתפר מצבם של הפליטים היהודים לבלי הכר.

בחודש תשרי תש"ו שהה במחנה העקורים "פלדאפינג" שעל אדמת גרמניה הארורה "לפיד האש" – הלא הוא האדמו"ר מצאנז-קלויזבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, בעל הספרים "שפע חיים" ו"דברי יציב", שהאיר את חשכת אותם הימים בעוז רוחו ובעמידתו האיתנה למען היהדות ולמען אחיו הפליטים.

בי' בתשרי החליט גנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות הצבא האמריקאי באירופה, לבוא ולבקר בכמה ממחנות הפליטים בלוויית גנרל פטון ושאר המפקדים הבכירים, בכדי לעמוד מקרוב על קיום ההנחיות החדשות.

באותה ההזדמנות החליט הגנרל להיפגש גם עם האדמו"ר מקלויזנבורג, שהיה דמות מופת ידועה, אשר שמעה הגיע גם לאוזניו של אייזנהאואר.

על פרטי הפגישה אנחנו יכולים ללמוד ממה שפורסם בביטאון "צאנז" על ידי הר' יקותיאל יהודה גנזל, כפי שנרשם מפיו של הר' סילבר – חייל יהודי אמריקאי, תלמיד ישיבת תורה ודעת, ששימש כאחד המתורגמנים באירוע בין הרבי שדיבר ביידיש, לבין הגנרלים האמריקאים.

מספר סילבר כי בעקבות היום הקדוש, הוא קיבל שחרור מן הצבא ליום אחד. הוא בחר להעביר את היום הקדוש במחנה פלדאפינג, שם דאג הרבי למטבח כשר למהדרין, וגם הצליח להפוך את אחד הצריפים לבית כנסת, שבו התפללו כל הפליטים במניין מכובד.

בערבו של היום הקדוש, נכנס סילבר לצריף ששימש כבית הכנסת כשהוא לבוש במדיו הצבאיים, מלבד נעליו הצבאיות, שאותן הניח בצד בית הכנסת, בעקבות קדושת היום.

למרבה הפלא, כאשר נכנס הרבי לבית הכנסת בבוקרו של יום הכיפורים, הוא הבחין בחייל חסר הנעליים, נעצר על ידו ואמר לו: חייל המשרת בצבא חייב להקפיד על לבישת מדים. הנעליים הן חלק מן המדים, ועליך לנועלן גם ביום הכיפורים.

סילבר ניסה להתנגד, ולומר לרבי כי כאן בבית הכנסת אף מפקד אמריקאי לא יראה אותו, ואין שום סיבה לנעול את הנעליים. אך הרבי התעקש: אתה חייל, ועליך ללכת במדים מושלמים. סילבר, כמובן, שמע לרבי ונעל את הנעליים, דבר שהציל אותו מעונש, כפי שנראה בהמשך.

התפילה החלה בהתרגשות מרובה, כאשר לרובם של הפליטים הייתה זו הפעם הראשונה להתפלל את תפילות היום הקדוש אחרי שנים ארוכות שבהן לא יכלו להתפלל כראוי.

בצהרי היום הקדוש נשמעו לפתע חריקות רכבים. מפקדי הצבא האמריקאי באירופה הגיעו כדי לפגוש את הרבי.

הרבי יצא אל פתח בית הכנסת לכבודם של הגנרלים, ופתח בדברי תודה והערכה לגנרל אייזנהאואר על חלקו בהצלתם של מאות אלפי היהודים מציפורנם של הנאצים, כאשר סילבר משמש כמתורגמן ביניהם.

אייזנהאואר שאל את הרבי על צרכי האסירים במחנה, והרבי הדגיש בפניו את הצרכים המיוחדים של האסירים שומרי התורה והמצוות. אייזנהאואר פנה אל המפקדים שתחתיו, והורה להם לדאוג שצרכיהם של האסירים יתקיימו במלואם.

אחר כך שאל הגנרל את הרבי אם יש לו בקשה אישית מיוחדת שבה הוא יכול לעזור לו. הרבי השיב שאכן יש לו בקשה שכזו: בעוד חמישה ימים עתיד לחול חג הסוכות. לצורך מצוות החג אנו זקוקים לגידולים מיוחדים שאותם לא ניתן להשיג באזור, אלא רק באיטליה. אם הגנרל יוכל לדאוג להביא לנו אותם עד אז, זו תהיה עזרה גדולה מאוד עבורי ועבור כל היהודים.

הגנרל, שהתרגש מאוד מן הבקשה, הרגיש שהרבי איש אלוקים קדוש, וביקש מן הרבי שיואיל להעניק לו ברכה. הרבי נענה לבקשתו ובירכו בחום: "בזכות אשר זכה להציל את העולם ורבבות יהודים מידיהם האכזריות של חיילות הגרמנים, יזכהו השי"ת לעלות מעלה מעלה ולהגיע למשרה הכי רמה בארצו".

הגנרל אכן דאג באופן אישי שהמינים הנצרכים יובאו מאיטליה במטוס של חיל האוויר האמריקאי, ובתוך יומיים כבר היו ליהודים במחנה ד' מינים מוכנים לסוכות.

גנרל פטון, ששמע את הברכה הנלהבת, הורה למתורגמן שיבקש מן הרבי ברכה גם עבורו.

סילבר אכן ביקש מן הרבי שיברך גם את גנרל פטון. אך הרבי, שהכיר בכך שפטון איננו חפץ בטובתם, השיב לו: "ער זאל איינעמן א מיתה משונה" – אמור לו שימות במיתה משונה. המתורגמן אמר לרבי שהוא איננו יכול לומר לגנרל דבר כזה, אך הרבי השיב לו שוב את אותם הדברים בהדגשה יתרה.

למזלו מצא סילבר מוצא מן הסבך, הוא אמר לגנרל פטון: "הרבי אמר שתזכה לפרסום גדול, ושמך ייחקק באבן לנצח" – ביטוי שיש לו משמעות חיובית באנגלית, אך הוא התכוון כמובן לכך שדבר מותו יתפרסם, ושמו ייחקק על המצבה בקרוב.

לימים, כאשר התפרסמו יומניו של פטון, התברר עד כמה צדק הרבי באבחנתו. פטון, תיאר שם את דבר ביקורו בבית הכנסת ביום הכיפורים במילים גסות ובוטות שלא ניתן כלל להעלותן על גבי הדף. בסיומו של התיאור כתב פטון, כי כאשר הוא רק נזכר בביקור, כשלוש שעות אחר שנערך, הזיכרון נטל ממנו את תאבונו, והוא לא היה מסוגל לאכול.

ואכן, קללת צדיק עושה רושם, ובאותו יום הכיפורים נחתם גנרל פטון למיתה משונה.

כבר ביום הושענא רבא, יום מסירת הפתקה, נקרא גנרל פטון למשרדו של גנרל אייזנהאואר, בעקבות ריאיון אנטישמי שהעניק פטון לאחד העיתונים. התפתח ביניהם דין ודברים קשה, שבמהלכו הוריד אייזנהאואר את פטון מדרגתו.

זו רק הייתה ההתחלה. ביום "זאת חנוכה" של אותה השנה, עת נהג פטון במכוניתו, הוא התנגש בעוצמה רבה במשאית צבאית, ונעשה משותק מצווארו ומטה, כשהוא איננו יכול להניע איבר. כשבועיים אחר כך מת הרשע במיתה משונה וקשה, בדיוק כפי שאמר הרבי מקלויזנבורג.

לעומת זאת, גנרל אייזנהאואר – הלך והתפרסם שמו בארצו, כאשר כל המפלגות מחזרות אחריו לצרפו לשורותיהן, עד ששבע שנים אחר כך הוא התמנה לנשיא ארצות הברית, ונשאר בתפקידו במשך שתי קדנציות, כפי שברכו הרבי.

מזכירו האישי של אייזנהאואר, מקסוול ראאב, העיד כי שמע מפיו של אייזנהאואר פעמים רבות שהוא מייחס את הצלחתו לברכתו של הרב היהודי.