מה עשו הראשונים כדי למנוע ביטול שידוך?

בין דפי פירושיו של רש"י על מסכת תענית, מסתתר סיפור מצמרר שהיה לאבן יסוד בהבנת דיני השידוכים. זהו סיפור על בחור צעיר שסיכם עם אישה אחת להינשא לה, אך בסופו של דבר בגד באמונתו ונישא לאחרת.

העונש הגיע מהר וללא רחמים. שני הבנים שנולדו לו מתו במיתות משונות ונוראות – אחד נפל לבור ומת, והשני נשכתו חולדה ומת. כשאשתו שאלה אותו מה המשמעות של המיתות המוזרות הללו, הוא סיפר לה על הבגידה הישנה שלו.

רש"י, שלא נהג לספר סיפורים בלא סיבה, הביא מעשה זה כדי להדגיש עד כמה חמורה הפרת סיכום בעניין השידוכים. בעיניו, מה שעשה אותו בחור לא היה רק הפרת הסכם פשוט, אלא בגידה מוסרית שמעוררת כעס שמיים.

אבל מאחורי הסיפור הדרמטי הזה מסתתרת בעיה מורכבת הרבה יותר. בימי רש"י, השידוכים היו רק הצהרת כוונות – לא יותר מזה. הם לא יצרו זיקה הלכתית בין המשודך למשודכת, שלא כמו הקידושין שיוצרים נישואין מבחינה הלכתית.

המציאות הזו יצרה מצב בעייתי: מצד אחד, השידוכים כללו התחייבויות כספיות משמעותיות – נדוניה, מועד הנישואין, מקום המגורים. מצד שני, כל אחד מהצדדים יכול היה לחזור בו מהשידוך ולהשאיר את בן זוגו לפני שוקת שבורה, בלי שום מחיר משפטי.

היהודים בימי הביניים מצאו פתרון יצירתי לבעיה. הם החלו לכלול בהסכמי השידוכים קנס כספי שיוטל על מי שיבטל את השידוך. זה היה נוהג נפוץ בכל תפוצות ישראל – במזרח ובאירופה כאחד.

כדי להבטיח את תשלום הקנס, פיתחו מנגנון חכם: בשעת השידוכים, אבי הבן ואבי הבת מסרו משכון המכונה "תשומת יד" לידי צד שלישי. אם ביטל אחד הצדדים את השידוך, המשכונות נמסרו לידי הצד הנפגע, וכך הובטח תשלום מהיר של הקנס.

אבל הפתרון הכספי הזה עורר בעיה הלכתית עמוקה. ההתחייבות לשלם קנס במקרה של ביטול השידוך נראתה כ"אסמכתא" – התחייבות שלא נעשית בלב שלם, אלא רק כדי לחזק את ההסכם. ו"אסמכתא לא קניא" – זה כלל בסיסי בהלכה.

חכם אלמוני בן זמנו של רש"י העלה את הטענה הזו, וטען שההתחייבות לשלם קנס שידוכים איננה תופסת. תגובתו של רש"י הייתה חריפה בצורה יוצאת דופן. הוא כעס על אותו חכם מאוד, ושלא כהרגלו, תקף אותו בחריפות: "טעה התלמיד בכל הצדדין... ותלמיד המסייעו אין חולק כבוד לתורתו להחזיק יד מריע, ומן השמים מנעוהו מכבוד, ונכסו ממנו גלויותיה של תורה".

הכעס הזה של רש"י נבע מההבנה שאם יתקבל הפירוש של אותו חכם, זה יפתח פתח לכל אדם לבטל שידוך בלא שום מגבלה או קנס, וזה יהרוס את כל מערכת השידוכים.

הבעיה הזו העסיקה את גדולי הפוסקים. הרמב"ם כתב על הפתרון הספרדי, שבו נמצאו דרכים לעקוף את בעיית האסמכתא. רבנו תם הציע פתרון אחר: אסמכתא שנעשית בבית דין חשוב כן קונה. לכן נהגו לערוך את טקס השידוכים ברוב עם, כדי שיהיה הקניין בבית דין חשוב.

אבל בצרפת בחרו בדרך קיצונית יותר. במקום קנס כספי, הם החלו לכלול בשידוכים חרם – שבועה מוחלטת להינשא זה לזה. החרם הזה היה כה רב עוצמה, שהיה צורך בהיתר של מאה רבנים משלוש מלכויות כדי לבטל אותו.

ההקפדה החמורה על השידוכים בצרפת הביאה לשינוי הלכתי מעניין. רב סעדיה גאון פסק בזמנו שאם אב קיבל קידושין לאחת מבנותיו ולא הזכיר איזו מהן, כל הבנות מקודשות מספק – גם אם אחת מהן כבר הייתה משודכת לאותו החתן.

אבל רבנו תם, בעקבות ההקפדה החדשה על השידוכים, חידש שבמקרה כזה מסתמא המשודכת נתקדשה, כי "לא שביק לה ומקדש האחרת" – הוא לא יעזוב אותה ויקדש אחרת, בגלל החרם הכבד שמונח עליו.

השינוי הזה היה כה דרמטי, עד שבעלי התוספות נשאלו על ידי האנשים האם במקרה שבו התבטלו השידוכים צריך גט, ורבנו פרץ היה צריך לכתוב על זה תשובה ברבים: "וחרם תקנת קהילות בלא קידושין אין צריך גט, רק שיפטרו זה את זה ברצון נפשם בעדים כשרים, ושלום כחפץ פרץ".

הסיפור הזה מלמד אותנו על הכוח המדהים של החובה המוסרית. מה שהתחיל כסיפור על בחור שהפר את אמונתו, הפך לדיון משפטי מורכב שעיצב את דיני השידוכים לדורות.

רש"י, שלא נהג לספר סיפורים בלא סיבה, הביא את המעשה המצמרר הזה כדי להדגיש שיש דברים שחשובים מהחוק הפורמלי. האמונה בין אדם לחברו, הבטחה שניתנה בכנות, המילה שנתנה – כל אלה הם יסודות שעליהם נבנתה החברה היהודית.

הכעס החריג של רש"י על אותו חכם שביקש לפטור מקנס השידוכים לא נבע רק מחילוקי דעות הלכתיים, אלא מהפחד שמא יתמוטט הבסיס המוסרי שעליו נשענת קהילה שלמה. בעיניו, מי שמתיר לאדם לבטל שידוך בלא מחיר מתיר למעשה הרס של אמון בין אדם לחברו.

וכך, מתוך סיפור על שני ילדים שמתו במיתה משונה, נוצרה מערכת שלמה של דינים ותקנות שהגנו על כבוד האדם וחיזקו את האמון בחברה היהודית לדורות רבים.