שירה תחת צל הביזנטים: סיפורו של יניי, המשורר שמרבית פיוטיו נשכחו

בימים שבהם ארץ ישראל כבר לא הייתה תחת שלטון רומא, אלא הפכה לחלק מהאימפריה הביזנטית, התחוללה בה מהפכה שקטה אך דרמטית. לא עוד פסלים רומיים ושמות יווניים ברחובות הערים, אלא כנסיות, תהלוכות קדושים ואבני פסיפס שעליהן נרקמה דמותו של ישו. הנצרות, שכבר לא הייתה עוד דת נרדפת, הפכה לדת השלטת. קונסטנטינוס הגדול פתח את הדלת, אבל יורשיו נעלו אותה בפני בעליה האמיתיים של הארץ: היהודים.

למרות זאת, יהודים עדיין חיו בארץ. בתחילה עמד בראשם מוסד הנשיאות – שריד אחרון לסנהדרין הקדומה. הוא לא שלט צבאית, אבל הייתה לו סמכות, הייתה לו יראת כבוד. אך עם הזמן – ובמיוחד במאות השלישית והרביעית – הלך כוחה של הנשיאות ודעך, ובמקומה באו גזירות, חוקים, ולבסוף גם אש ודם.

בשנת 351 פרץ בציפורי מרד. לא מרד רב ממדים – אבל מרד יהודי, נועז, נגד המשטר. בראשו עמד איש בשם פטריקיוס, ובשלטון עמד גלוס – בן דודו של הקיסר קונסטנטינוס השני. הוא שלח את הגנרל אורסיקינוס, וזה דיכא את המרד ביד קשה: ציפורי נמחצה, ובית שערים הוחרבה עד היסוד. הזכויות הפוליטיות והמשפטיות של היהודים קוצצו. ולמרות זאת, בתוך זמן לא רב – קמו הקהילות מן ההריסות, כמו מתוך הרגל עתיק של עמידה ושיקום.

ואז הגיע יוליאנוס. יוליאנוס "הכופר", כך קראו לו נוצרים שבאו אחריו, אך ליהודים היה כאור פתאומי באפלה. הוא העריץ את ההלניזם ושנא את הכנסייה. הוא האמין שהחזון של בית המקדש לא נשלם – והציע לבנותו מחדש. הבנייה גם החלה, אך רעידת אדמה בשנת 363, ומותו הפתאומי מיד לאחר מכן, שמו לכך קץ, והתקווה נגוזה.

אחריו באו שוב קיסרים שדחקו את רגלי היהודים מן המרחב הציבורי. מדרום הארץ הלך היישוב היהודי והדלדל. רוב היהודים נאחזו בגליל – בטבריה, בציפורי. היהודים והשומרונים הפכו מיעוט. הגיור נאסר. בתי הדין בוטלו. נשיא הסנהדרין האחרון, רבן גמליאל השישי, מת בלא יורש – ומוסד הנשיאות נחתם.

באותה שעה, בארץ שסועה בין זרמים נוצריים – בין קושטא לרומא, בין אנטיוכיה לאלכסנדריה – התרופפה מעט אחיזת השלטון ביהודים. לזמן קצר שוב שררה רווחה, אך זו הייתה הפוגה בלבד. בשנת 527 עלה לשלטון יוסטיניאנוס – קיסר נחוש, מתערב, וכוחני. הוא הגדיר את היהודים ככופרים, אסר עליהם לחגוג את הפסח כראוי ואף ניסה לכפות עליהם המרת דת. זו הייתה אחת התקופות הקשות בתולדותיהם של יהודי הארץ.

ואולם דווקא באותם ימים עלתה דמות בלתי צפויה. שמו היה יניי. לא כהן ולא נשיא, אלא משורר. פייטן. הוא לא נאבק בחרב, אלא במילים. בשירה. יניי היה הראשון שהכניס חריזה לפיוט העברי, והוא גם היה מהראשונים שחתם את שמו בשיריו. הוא לא כתב פיוטים בודדים – אלא מחזורי קדושתאות שלמים לכל סדרי התורה, כפי שהיו מחולקים בארץ ישראל. עשרות סדרים, מאות פיוטים, אלפי שורות.

פיוטיו היו לא רק שירה – אלא מחשבה, מדרש, ואמונה. הוא שזר בתוכם את דברי התנאים והאמוראים, קישר בין פרשות השבוע למצוקת עמו, לחלום הגאולה, לכמיהה לשוב ולבנות את המקדש ההוא – זה שיוליאנוס כמעט ובנה, וזה שחרב.

אך מרבית פיוטיו נשכחו. רק שרידים חדרו לתוך מנהגי אשכנז – "אוני פטרי רחמתיים", למשל, ששרד בשבת הגדול, ו"אז רוב ניסים הפלאת בלילה", שנכנס להגדה של פסח. יש המייחסים לו גם את "ונתנה תוקף", את "וכל מאמינים", אך רוב יצירתו שקעה בדממה.

עד שיום אחד, בגניזת קהיר, בתוך כתב יד מחוק שעליו נכתב תרגום עקילס היווני לתורה – גילו חוקרים שורות עבריות מסתתרות. פיוטים. עמודים שלמים. שירים לפי סדרי הקריאה של ארץ ישראל. אלו היו שורות של פיוטי יניי. המוני פיוטים. וכשחקר אותם מנחם זולאי, פרסם אותם לעולם – והחזיר את יניי אל מרכז הבמה.

יניי פייט בפרשות, וקולו דיבר לדורות. הוא כתב לעם כבוי, בשפת אמונה. יניי חי בארץ שידעה חורבן ורדיפות, אך גם רוח שלא נכבית. הוא לא בנה את בית המקדש, אבל הוא בנה בניין אחר – של מילים, של פיוט, של שירה נצחית.