1,746 בני אדם מתו תוך שניות: התעלומה הקטלנית של אגם ניוס

כפר צ'ה, קמרון, 22 באוגוסט 1986. השמש זרחה מעל הכפר, אבל השקט היה מחריד. סולי אומאר, רועה צאן בן 40, צעד בדרך העפר המוכרת מהרפת שלו אל מרכז הכפר. בדרך כלל, בשעה זו, הכפר היה מלא חיים – ילדים משחקים, צליל השוק ופעמוני הפרות מצלצלים ברוח. אבל הבוקר הכל היה דומם. האוויר היה כבד, עם ריח חריף של ביצים סרוחות. סולי הרגיש צמרמורת. הוא האיץ את צעדיו, עיניו סורקות את הסביבה בחשד.

כשהגיע לכיכר הכפר, לבו נעצר. גופות היו מפוזרות בכל מקום – גברים, נשים, ילדים ואפילו הפרות – כולם מתים. לא היו סימני קרב, לא דם, לא הרס. כאילו המוות נפל על הכפר כמו צל שקט. סולי ראה את חברו הטוב, אבילה, שוכב ליד השוק, עיניו פקוחות וחסרות חיים. הוא ניסה לצעוק, אבל קולו נבלע בדממה. מבטו נדד לאגם ניוס, שישב שלו במרחק. סיפורי הזקנים על רוחות רעות במימיו הדהדו בראשו. הוא תפס את אופניו ודהר לעיר וום לדווח על האסון, חולף על פני עוד גופות – אנשים, בקר, ציפורים – כולם מתים באותו אופן מסתורי.

תוך יומיים, צוותי רפואה וחוקרים מקומיים ובינלאומיים הגיעו לכפר. השמועות התפשטו: האם זו מתקפת טרור? רעל באגם? או שמא, כפי שזקני הכפר לחשו, רוחות האגם התעוררו? המדענים הבחינו שהאגם שינה צבעו – המים הכחולים הפכו חומים-אדמדמים, וריח גופרית מילא את האוויר. הצמחים סביב האגם נראו כאילו נשרפו בקור, עלים התכווצו והשחירו. לא היו סימנים להתפרצות געשית – שום אפר או סלעים מותכים. התעלומה רק העמיקה.

ד"ר ג'ורג' קלינג, גיאוכימאי מארצות הברית, הוביל את החקירה. "זה לא וירוס ולא מתקפה כימית", הוא אמר. "התשובה נמצאת באגם". הוא הזכיר מקרה דומה, קטן יותר, באגם מונון ב-1984, שם 37 אנשים מתו באותו אופן. הצוות לקח דגימות מהמים ומהאוויר, בחן את הגופות ואת הסביבה, וניסה לפצח את החידה.

לאחר חודשים של עבודה, התמונה התבהרה. אגם ניוס, השוכן במכתש געשי, יושב מעל כיס של מאגמה ששחרר פחמן דו-חמצני (CO2) לתוך המים במשך שנים. המים הקרים בעומק האגם פעלו כמו בקבוק סודה – הם החזיקו את הגז הכבד כלוא בשכבות התחתונות. בלילה של 21 באוגוסט 1986, משהו שיבש את האיזון. אולי מפולת סלעים קטנה או רעידת אדמה קלה ערבבה את המים. לפתע, כמו פקק שנפתח מבקבוק, כמות עצומה של CO2 – בין 100,000 ל-1.6 מיליון טונות – פרצה מהאגם.

הגז, כבד יותר מהאוויר, זרם במורד העמקים כמו נהר בלתי נראה, במהירות של 100 קמ"ש. הוא יצר ענן קטלני בגובה 50 מטר, שחנק כל יצור חי בטווח של 25 ק"מ. 1,746 בני אדם, 3,500 ראשי בקר ואינספור בעלי חיים מתו מחנק תוך שניות. הניצולים, כמו סולי, היו במקומות גבוהים יותר, לשם הגז לא הגיע. חלק מהניצולים דיווחו על כוויות בעור וקשיי נשימה, כנראה בגלל גזים נוספים כמו גופרית דו-חמצנית, שהשתחררו עם ה-CO2.

המדענים קראו לתופעה "התפרצות לימנית" – אירוע נדיר שבו גז כלוא משתחרר פתאום מאגם. זה היה הסבר פשוט, אבל מפחיד: הטבע עצמו הפך לרוצח שקט.

התגלית הובילה לפעולה מהירה. ב-1995, צוות בראשות מישל הלבהאקס מצרפת התקין צינורות באגם ניוס, ששאבו את המים העמוקים, העשירים בגז, אל פני השטח, ושחררו את ה-CO2 בהדרגה, כמו פתיחה זהירה של בקבוק סודה. עד 2019, התהליך הפך את האגם לבטוח יותר. עם זאת, אגם קיוו, גדול פי 2,000 מניוס, נמצא בסיכון דומה, והמדענים עוקבים אחריו מקרוב.

סולי אומאר חזר לכפרו, אבל הכפר צ'ה ננטש. הניצולים הועברו למחנות מרוחקים, והאגם היפה הפך לסמל של סכנה. התעלומה של אגם ניוס נפתרה, אבל הזיכרון של אותו לילה נשאר – תזכורת לכוח הבלתי צפוי של הטבע, שיכול, אפילו בדממה, להרוג אלפים מבלי שנשים לב.