הדג מסריח מהראש: הסיבות המזעזעות לבחירת האפיפיור אינוקניטוס השמיני

אמרה עתיקה טוענת ש"הדג מסריח מהראש", זאת אומרת, כאשר ארגון או חברה מסוימת הם מושחתים – הדברים מתחילים מלמעלה, מההנהגה. זוהי הגדרה מושלמת למה שהתרחש בשנת 1484 בטקס בחירת האפיפיור, לאחר מותו של סיקסטוס הרביעי. הכירו את המניעים הנאצלים שהביאו לבחירתו של האפיפיור אינוקניטוס השמיני.

אתם בטח חושבים שבבחירתו של האפיפיור, מי שאמור להיות נציגו של אלוקים עלי אדמות למיליוני הנוצרים בעולם, יהיו מניעים העומדים ברומו של עולם. אמת המידה ודאי תהיה צדקותם ויושרם של המועמדים. יבדקו את טהרת מידותיהם, את אמונתם הליכתם בדרכי הא-ל. אתם באמת צודקים. אכן בדקו את מידותיהם של המועמדים, רק הפוך... הפחד הגדול של הקרדינלים האחראים על בחירתו של האפיפיור היה שייבחר אפיפיור נקי כפיים וישר. הכירו את הפוליטיקה האיטלקית של סוף המאה החמש עשרה, עולם בו שוחד, מזימות ורציחות שולטים במה שאמור להיות לנוצרים המקום הכי קדוש בעולם.

באופן רשמי, בחירת האפיפיור נעשית בתוך הקונקלווה – כינוס סגור של כל הקרדינלים, שמתכנסים לאחר מות האפיפיור הקודם, במעין בידוד מוחלט, עד שתעלה "השראה אלוקית" ויוסכם על יורש. הדרישה היא לרוב של שני שלישים מהקולות, כדי לוודא שמדובר בהסכמה רחבה ולא במאבק כוח.

על הנייר – מדובר במעמד קדוש, רוחני, כמעט נבואי. בפועל? לפחות במאה החמש־עשרה, זו הייתה תחרות פרועה בין אלו שהצליחו לגייס את הרוב המבוקש. ואיך משיגים את הרוב? פשוט מאוד: מבטיחים מִנוּיים, מעניקים הטבות, משחררים מעטפות, ולוחשים לחישות מהסוג שלא כתוב באף ספר תפילות.

ובאותה תקופה – העניינים החלו לצאת משליטה.

שני הכוכבים של הקונקלווה היו רודריגו בורג'ה ויוליאנו דלה רוברה – אך אם נודה על האמת, בורג'ה גנב את ההצגה. הוא היה הקנצלר של הוותיקן, איש ספרדי חלקלק, שידע לחשב כל קול במונחים של כסף, מינויים והשפעה. לא היה אצלו דבר כזה "מתחת לשולחן" – כל עסקה נעשתה מעליו, בגלוי, בשאננות של מי שלא חושש מאלוקים ולא מאנשים.

בורג'ה חילק בישופויות כמו קבלן שמחלק דירות קבלן־משנה: לזה תפקיד בקוריה, לזה פיקוח על כספי מנזרים, ולזה קרדינל משלו – והכול במחיר סביר ובמזומן, כמובן. הוא לא הסס לרגע להשתמש בקשריו, בעושרו ובבני משפחתו כדי להשתלט על הקרדינלים כמו על לוח שחמט. ככל שהוא הבטיח יותר – כך עלו סיכוייו.

לצדו עמד יריב מר ותקיף – יוליאנו דלה רוברה, איטלקי לוחמני, חזק בקשרים עם נסיכויות מקומיות וידוע בסגנון הבולדוזר שלו. אם בורג'ה היה סוחר ממולח, דלה רוברה היה איש ביצוע. גם הוא לא היה בדיוק דמות רוחנית, אבל לפחות ניסה לשמור על חזות של כבוד. שניהם נאבקו על הכתר – אך לא הצליחו להגיע לרוב הנדרש. וכך, כשהקרב תקוע – הסכנה האמיתית צצה לפתחם של הקרדינלים, אדם יחסית צדדי בשם הקרדינל מרקו בארבו. הוא היה, לא עלינו, אדם ישר. אדם ישר על כיסא האפיפיור פירושו לא עוד חגיגות, לא עוד שוחד, חיסולים וג'ובים. מה עושים שני המחנות, זה של דלה רוברה וזה של רודריגו בורג'ה? בלית ברירה, לאחר שהבינו שניהם שהפעם אפיפיורים הם לא יהיו, הם נאלצו לדאוג שלפחות החגיגה תמשיך.

כפשרה הם החליטו לבחור אדם חסר עמוד שדרה, לא חזק במיוחד, כזה שאיתו אפשר לתת שוחד ולהתפרע, אבל מצד שני הוא באמת חסר כוח. המועמד המושלם לכך היה ג'ובאני בטיסטה סיפאנו.

סיפאנו הוכתר לאפיפיור אינוקניטוס השמיני, והחגיגה נמשכה. ג'ובים חולקו על ימין ועל שמאל, תככים, שחיתות ומזימות הפכו לשם נרדף לוותיקן ברומא, וכאשר מכירת הג'ובים לא כיסו את הוצאות הקרדינלים ואנשי הכנסייה – החלה הכנסייה למכור בכסף שטרי מחילת עוונות. כאשר גם זה לא הספיק, מכרה הכנסייה מחילת עוונות לעתיד, כן ממש ככה. אשראי לכמות של עבירות לעתיד – חבילת חטאים בהקפה. אשראי רוחני לכמות מוגבלת של עבירות, לפי מדרגות תעריף, כמובן. תהיו בטוחים שאותם כמרים שמכרו את אותם השטרות חייכו ללקוחות ואמרו להם: ''תבואו כל יום''.

כהונתו של אינוקניטוס החלה תקופה של שחיתות בוותיקן שלא הייתה כמוה. הוותיקן נחשב אז למקום הכי טמא בעולם, כי כמו שאמרנו, הדג מסריח מהראש.