עבודת קורבנות במצרים: הוויכוח סביב מקדש חוניו

השמש הצהובה של מצרים שקעה לאיטה מעבר לנילוס, וצללים ארוכים נפרשו על כתלי המתחם החדש שהקים חוניו בלאונטופוליס. הוא עמד בפתח הבניין, מביט במלאכה שהושלמה, ולבו סער – זיכרונות מירושלים, געגוע לבית המקדש, ולצידם תחושת נחמה על שמצא מקלט בארץ זרה.

שנים קודם לכן נאלץ לברוח מן העיר הקדושה. הגמרא במסכת מנחות מספרת כי בינו לבין אחיו שמעי התגלע סכסוך מר, עד שהלבישו בבגדי נשים כדי לבזותו. חוניו, כהן ממשמרת בית צדוק, הבין שאין לו עוד סיכוי לשוב לשירות המקדש, ונמלט אל מצרים.

במצרים התקבל על־ידי המלך פתולמיוס פילומטור, שראה בו דמות שתוכל לחזק את קשרי השלטון עם היהודים בממלכתו. חוניו ביקש ממנו רשות להקים "מקדש לאלוקי ישראל", כשהוא נשען על נבואת ישעיהו – "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים".

ואולם על־פי חז"ל, אף אם כוונתו של חוניו הייתה לשם שמים, המעשה עצמו היה פסול. לא היתה זו שלוחה של מקדש ירושלים, אלא מקום שנבנה ברשות מלך נוכרי ובחוץ לארץ. משום כך קבעו חכמים כי הכהנים ששימשו בו אינם רשאים לשוב ולשרת במקדש שבירושלים (משנה מנחות י"ג, י').

המבנה לא השתווה בהודו ובקדושתו לבית המקדש, אך רבים מיהודי מצרים עלו לשם להקריב קורבנות. חוניו אף קיבל מנחות מגויים, מתוך מחשבה – כך סבר – לקרבם לאמונה בא־ל אחד. בעיני חכמים לא היה בזה מעלה, שכן התורה הגבילה את עבודת הקורבנות למקום אשר יבחר ה'.

כמעט מאתיים שנה עמד "בית חוניו" על תילו. בניו ובני־בניו שימשו בו ככהנים, ודורות גדלו על תודעה כי הוא מהווה להם תחליף למקדש האמיתי. בירושלים, בינתיים, לא פסק הוויכוח: היו שראו במעשה חוניו חטא של הקמת במה, והיו שראו בכך צורך שעה. אולם ההכרעה ההלכתית נותרה ברורה – עבודת הקורבנות כשרה אך ורק במקדש שבירושלים.

בשנת 73 לספירה, לאחר חורבן בית המקדש בירושלים, נמלטו למצרים פליטים מן הסיקריים והפכו את המקום למעוז. הדבר עורר את חששם של הרומאים, והקיסר אספסיאנוס ציווה על המושל לופוס להרוס את הבניין. החורבן היה מהיר ונחרץ – וכך בא הקץ לבית חוניו.

מאות שנים לאחר מכן חיפשו הארכאולוגים את עקבותיו בתל אל־יהודיה. נמצאו קברים יהודיים ושברי כתובות עם שמות מקראיים, וביניהם כתובת המאזכרת את "ארץ חוניו". אולם כמו בימי חז"ל, גם בזיכרון ההיסטורי נותרה השאלה – האם היה זה מעשה של הצלה ותקומה, או פרק נוסף בגלות ישראל, שבו ניסו להקים מקדש שלא במקום אשר יבחר ה'.

חז"ל, שהדגישו את איסור הבמות ואת בלעדיותו של המקדש בירושלים, ראו בסיפור זה אזהרה לדורות: גם בגלות, גם תחת מצוקה, אין מחליפים את המקום אשר קדשו ה'. בית חוניו, על כל הדרו החיצוני, נותר עדות לכך שקדושה אמיתית אינה נוצרת מחוץ לגבולות שקבעה התורה.

מעניין לציין את דעתו של רבי יצחק בגמרא במסכת מגילה, הסובר שמותר היה להקריב בבית חוניו לאחר חורבן המקדש בירושלים, מפני שחורבנו החזיר את היתר ההקרבה בבמות. אמנם הגמרא מספרת שרבי יצחק חזר בו, אך הריטב"א כתב כי לדעתו של רבי יצחק קדושת המקדש וירושלים לא קידשה לעתיד לבוא, וכי הוא לא חזר בו אלא כך קיבל מרבותיו.

כך או כך, לשאלה זו לא הייתה משמעות מעשית רבה, שכן מקדש חוניו נחרב זמן קצר לאחר חורבן הבית בירושלים. ואף־על־פי־כן, כשייסד רבי יהודה הנשיא את המשנה, הביא בה גם הלכות הנוגעות למקדש חוניו – אולי כאמירה לדורות: המקדש הוא בירושלים בלבד, ואם יקום מקדש אחר – יהיה דינו כדין מקדש חוניו.