רימה את הנאצים במשך שנים: איך הציל אוסקר שינדלר 1,200 יהודים?

אחד מן הסיפורים המפורסמים ביותר על גויים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורו של אוסקר שינדלר. אך גם סיפור זה איננו מושלם. חלקים ממנו עדיין לוטים בערפל, ונתונים בוויכוח מר.

אוסקר שינדלר נולד במשפחה קתולית גרמנית. אביו היה בעל מפעל לייצור מכונות חקלאיות, והמשפחה התגוררה בשלווה בחבל מורביה.

בשנות השלושים ניסה אוסקר שינדלר להשקיע במספר יוזמות עסקיות, אך כולן נכשלו בעקבות השפל הכלכלי הגדול ששרר בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה.

שינדלר החל לעבוד עבור המודיעין הגרמני. ככיסוי, הוא מונה למנהל בחברה אלקטרוטכנית, ונשלח להתגורר בצ'כיה ולרגל אחר הצבא הצ'כי. אך שלוש שנים לאחר שהחל במשימה, חשפו שלטונות צ'כוסלובקיה את היותו מרגל. שינדלר נעצר, הועמד לדין, ונגזר עליו עונש מוות.

למזלו התכנסה באותו הזמן ועידת מינכן, שבה התכנסו ראשי המדינות הגדולות באירופה והחליטו להיכנע לרודן המטורף מגרמניה ולמלא את דרישותיו. במסגרת הסכם מינכן שוחרר שינדלר ממעצרו, והוחזר לגרמניה.

עם חזרתו של שינדלר לגרמניה, הוא הצטרף למפלגה הנאצית. על ידי כך הוא הבטיח לעצמו קבלת חוזים עסקיים ממשלתיים בעלי פוטנציאל רווח גדול. בנסיעותיו העסקיות לפולין ולעוד מדינות הוא המשיך לרגל אחר ידיעות צבאיות, והעביר את המידע לשירות הריגול הגרמני.

כמו הרבה יזמים ואנשי עסקים גרמניים, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קבע שינדלר את מושבו ברחבי פולין הכבושה, במטרה למצוא הזדמנויות עסקיות חדשות שנוצרו על ידי המלחמה.

עד מהרה מצא שינדלר הזדמנות עסקית קלה ומהירה.

בעיירה ז'בלוצה הסמוכה לקרקוב שכן מפעל לייצור כלי אמייל, שהיה בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל, ובסמוך אליה הייתה חנות שמכרה את תוצרתו של המפעל, שהייתה בבעלותו של יהודי בשם וינר. שינדלר החליט להשתלט על המפעל והחנות.

הוא סילק בכוח את הבעלים היהודיים, ניכס את המפעל לעצמו, והחל בייצור של כלי אוכל וסכו"ם לשימוש הוורמאכט הגרמני.

עסקיו של שינדלר פרחו. הוא הצליח לעשות הון רב, ועד מהרה גדל המפעל והתפתח, והועסקו בו 250 עובדים.

לקראת סוף שנת 1940 גורשו רובם המוחלט של יהודי קרקוב. רק 15,000 מתוכם, שהיו בעלי אישורי עבודה, הושארו בגטו, והועסקו בעבודות כפייה. שינדלר העסיק אז במפעלו 370 עובדי כפייה יהודיים, שעשו את דרכם יום יום מן הגטו למפעל שלו, וחזרו בסוף יום העבודה.

שינדלר, שקיבל מפעל ועובדים כמעט בחינם, הרחיב את ההצלחה. הוא הגדיל את המפעל עוד ועוד, עד שהיה בידיו קומפלקס ששטחו הגיע ל-85 דונם, והועסקו בו 800 עובדים.

בתחילת 1943 החליטו הנאצים לחסל את גטו קרקוב. כל היהודים שהוכרו ככשרים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב, שנוהל על ידי הנאצי המרושע אמון גת, ושאר יהודי הגטו – נשלחו להשמדה.

שינדלר גמר בלבו לנסות ולהציל כמה שיותר יהודים על ידי העבודה במפעלו.

לשם כך התיידד שינדלר עם אמון גת, שיחד את הקצינים האחרים והשיג קשרים קרובים עם כל מפקדי האס אס באזור. אחר כך הוא התחיל לייצר במפעלו פגזים עבור הצבא הגרמני, ובעקבות כך הגיש בקשה להכיר במפעל שלו כמפעל חיוני למאמץ המלחמתי.

בקשתו התקבלה, ואושר לו להעסיק יהודים נוספים ממחנה פלאשוב במפעל האמייל שלו.

היהודים שהועסקו במפעלו של שינדלר זכו לתנאים נאותים ומשופרים בהרבה ממפעלים אחרים. הם קיבלו מזון סביר וביגוד הולם, לא סבלו מהצקות והשפלות, היחס אליהם היה הוגן ושינדלר הגן עליהם בכל כוחו מפני סכנות וסלקציות.

בסוף 1943 שלחה ועדת ההצלה של בודפשט שליח אל שינדלר, בבקשה שיבוא להעיד בפניה. שינדלר הגיע לבודפשט תוך סיכון חייו, והעיד בפני חברי הוועדה אודות הנעשה במחנה אושוויץ.

עם התקרבות הצבא האדום לפולין, מיהרו הנאצים לחסל את מחנה פלאשוב ולשלוח את היהודים שהיו בו להשמדה. אך שינדלר הצליח להשיג אישור להעתיק את המפעל שלו אל תוך שטחי הרייך, ולשלוח לשם 1200 מעובדיו היהודיים.

ואכן, שינדלר הכין רשימה שמית של 1200 יהודים שיינצלו מן ההשמדה ויועבדו למחנות בגרמניה, כאשר הוא כולל בתוך הרשימה עוד הרבה יהודים שלא עבדו במפעל שלו, וניצלו גם הם בזכות הכללתם ברשימות של שינדלר.

לאחר מכן, הועבר המפעל של שינדלר למחנה ברינליץ שבחבל הסודטים, והיהודים שנרשמו ברשימה, נשלחו אל המחנות שבתוך גרמניה.

הגברים שבהם הועברו למחנה העבודה גרוס-רוזן. אך הנשים נשלחו, מטעמים טכניים, אל מחנה אושוויץ הנורא.

שינדלר מיהר לפתוח במשא ומתן עם מפקדי מחנה אושוויץ על שחרור הנשים. לבסוף סוכם שהנשים יועברו לשכון במפעל שלו בברינליץ, והוא ישלם לאס אס שבעה רייכסמארק ליום תמורת כל אישה.

בראשית שנת 1945 הצטרפו מאה יהודים נוספים לעובדי המפעל. היה זה כאשר הגיעה רכבת לתחנת צוויטאו, כאשר היא נושאת בתוכה 100 יהודים שהיטלטלו מספר שבועות בנסיעה. היהודים היו מורעבים, חולים ומותשים, ואף מפעל לא הסכים לקלוט אותם כפועלים.

שינדלר מיהר לשחד את מנהל תחנת הרכבת כדי שיאפשר לו לקלוט אותם אל המפעל שלו, אף על פי שלא היו ראויים לעבוד בשום עבודה, ובכך הוא הציל אותם ממוות וודאי.

בזכות עמידתו האיתנה של שינדלר לצד פועליו היהודיים, שרדו כל היהודים שעבדו במפעל בברינליץ עד לסיום המלחמה, ואף אחד מהם לא גורש או נרצח על ידי האס אס.

לאחר המלחמה התגורר שינדלר בגרמניה, ומי שתמך בו כלכלית היה ארגון הג'וינט. במהלך השנים ניסה שינדלר להגר לארה"ב, אך בקשתו סורבה, עקב היותו חבר במפלגה הנאצית.

בשנת 1949 היגר שינדלר לארגנטינה, וניסה להקים שם עסק, אך הוא פשט את הרגל ונאלץ לחזור לגרמניה. הוא ניסה להקים עסק גם בגרמניה, אך נאלץ שוב לפשוט את הרגל, ונותר בחוסר כל.

השמועות על מצבו הכלכלי הקשה של שינדלר הגיעו לאוזניהם של היהודים שניצלו על ידו, והם הזמינו אותו לבוא להתגורר בירושלים.

בשנת 1962 נענה שינדלר לבקשה, והגיע להתגורר בירושלים. קבלת פנים סוערת נערכה לכבודו בשדה התעופה, והשתתפו בה מאות מן היהודים שניצלו בזכותו.

הניצולים הגישו ליד ושם בקשה להכיר בו כחסיד אומות העולם. אך כאן, התערבו וורצל ווינר, היהודים שמהם גזל שינדלר את המפעל והחנות של כלי האמייל, וטענו שהוא איננו חסיד אומות העולם, אלא נאצי אכזרי שניצל את מצוקתם של היהודים כדי לצבור הון שלא כדין.

בוועדה האחראית על ההכרה בחסידי אומות העולם דנו שוב ושוב במקרה, וניסו לחקור אחר מניעיו של שינדלר להצלת היהודים שעסקו במפעלו.

היהודים שהועסקו במפעל של שינדלר העידו כי ממפעלו לא יצא אפילו פגז אחד תקין. כל הפגזים שיוצרו לצבא בגרמני היו תקולים בכוונה תחילה.

יהודים שהועסקו במפעל של שינדלר עוד טרם חוסל הגטו העידו כי היו פעמים ששינדלר הזהיר אותם מראש לפני שנערכו חיפושים בבתי היהודים בגטו, ואף וורצל עצמו הודה כי באחת הפעמים שינדלר הזהיר אותו מפני אקציה, והציל בכך את חייו.

יהודי בשם יצחק שטרן אמר: בשפה העברית קיימים שלושה ביטויים, המבטאים שלוש דרגות: אדם, איש, אנוש. דומני שכיום דרושה עוד דרגה: "שינדלר".

לאחר דיונים חוזרים ונשנים, החליטה הוועדה כי מעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, וכי אף על פי שהחל את דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם.