היסטוריה וארכיאולוגיה
ספר התורה של הרמ"א: התעלומה שטרם נפתרה
סופרים ומבקרים רבים מעידים ומתארים את הספר הקדוש והמיוחד. מה עלה בגורלו בשנות השואה האיומה?
- יהוסף יעבץ
- פורסם כ"ג אלול התשפ"ה

הרמ"א, רבם של יהודי פולין לפני כחמש מאות שנה, וגדול פוסקי עדת האשכנזים, אסף וקיבץ את כל מנהגי והלכות האשכנזים בהגהותיו על השולחן ערוך של מרן רבי יסף קארו. כך שאף לסכם ולסדר את כל החומר הקיים, למען יעמוד ימים רבים. מאותה הסיבה רצה הרמ"א גם לשקוד על נוסח התורה המדויק: בראותו הבדלים קטנים בכתיב בין ספרי התורה של הקהילות השונות, ביקש הרמ"א למצוא את הנוסח המדויק והנכון ביותר שניתן, וגם כאן פנה לעזרתו של מרן הבית יוסף.
הרמ"א החליט לכתוב בעצמו ספר תורה, שיהיה המדויק ביותר האפשרי, ולכן השיג ספרי תורה אשכנזיים עתיקים. יחד עם זאת, הוא רצה להיות בטוח במאת האחוזים שאין שום טעות, ולכן שלח למרן רבי יוסף קארו, לצפת, שליח מיוחד, עם בקשה – שרבי יוסף קארו יפקח אישית על העתקת ספר תורה של כתר ארם צובא, שנחשב כעתיק ומדויק, ועליו סמך הרמב"ם, כידוע. לשם ביצוע בקשתו צירף הרמ"א מאה אדומי זהב, סכום עצום באותם ימים. רבי יוסף קארו ביצע את שליחותו נאמנה, והשיג עבור הרמ"א עותק מדויק ביותר של נוסח הכתר. העותק נבדק מאה פעמים, ונמצא תואם אות באות עם הכתר הקדוש העתיק. שליח מיוחד הביא את הספר המדויק אל הרמ"א לקראקוב בשנת 1570, והרמ"א כתב את ספר התורה המהודר שלו על פי הנוסח הזה. חכמי קראקוב בדקו ומצאו ארבעה עשר הבדלים בין ספר התורה המדויק של הרמ"א, ובין הנוסח שהיה רגיל בקראקוב ובשאר יהדות אשכנז.
הספר היה ידוע ומפורסם בקרב יהודי פולין, והם התירו לחכמים גדולים לעיין בו בחרדת קודש, וכך מתאר הרב רפאל נתן נטע רבינוביץ, שהיה מדקדק גדול, ונפטר בשנת 1879 (מחבר "דקדוקי סופרים"): "ראיתי בקראקוב ס"ת שכתבה הרמ"א בכתב ידו הטהורה, ואף שלא היה אומן כלל במלאכת הכתיבה חיבה יתירה נודעת לה בהזכר מי כותבה, ואין קורין בה רק ביוה"כ, וסימני החסרות ויתירות שבה מסודר כפי הס"ת שנמצאת בארם צובה מהגהות בן אשר בעצמו המפורסמת בשם כתר תורה, ואותה ציוה הבית יוסף, להעתיק אות באות ושלחו להרמ"א, וכמדומה ששילם הרמ"א בעד ההעתקה מאה אדומים".
רבי מרדכי וייסמן חיות מקראקוב, כותב בעיתון "המגיד" בשנת 1857: "ושם בבית הכנסת הקדוש אשר הקדיש אבי הרמ"א נמצא ספר תורה אשר כתב משה הוא רבנו הרמ"א זצ"ל עפ"י תיקון סופרים כתב יד נפלא מאד אשר קנה מצפת במחיר מאה אדומים... ויש עלינו חרם לבל יוציאוהו החוצה".
סופרים ומבקרים רבים מעידים ומתארים את הספר הקדוש והמיוחד. אך מה עלה בגורלו בשנות השואה האיומה?
יהודה ליב בייאלר, מאנשי קראקוב, כותב בספר הזיכרון לקראקוב: "באחד הארגזים נשמר בזהירות רבה ספר תורה שכתב הרמ"א לעצמו... קראו בו ביום הכפורים בלבד... מאות בשנים שמרה קהלת קראקוב על ספר תורה זה, שראו בה קדושה יתירה, היו מוציאים אותו מזמן לזמן, גוללים ומחזירים למקומו. עד שבאו הנאצים בשנת ת"ש והשמידו אותו יחד עם יתר העתיקות יקרי הערך שנמצאו באוצר בית הכנסת".
אנשי קראקוב, ויהודי אשכנז בכלל, הצטערו על האבדה הגדולה, שזכרה נשכח מלב.
אך כחמישים שנה אחרי חורבן קראקוב, יצא יהודי בשם משה רוזנפלד, שכונה "אינדיאנה ג'ונס היהודי", על שם היותו צייד אוצרות, בהודעה כי ספר התורה של הרמ"א נמצא בידיו! וכך כתב רוזנפלד: "לפני האקציות האחרונות של הנאצים בקראקוב ב־1940 מסרו שני גבאים מבית הכנסת של הרמ"א לכומר אחד ספר תורה, הסבירו לו את חשיבותו של ספר תורה זה וביקשו 'שהוא ישמור על ספר התורה, והוא (הספר) ישמור עליו'. כעבור כעשר שנים הזדמן מר א' למערב אירופה ושם פגש במר פ', שידוע כאדם העובר ושב בין מערב למזרח אירופה. מר פ' סיפר למר א' שהוא פגש גלח (כומר) אחד, שאמר לו שבידו ספר תורה מבית הכנסת של הרמ"א, שהופקד בידיו על ידי גבאי בית הכנסת, והוא מוכן למכרו תמורת זהב לתיקון שיניו. מר א' לא היסס ומסר מיד למר פ' כמות זהב עבור הגלח וכן כשכר עבור מר פ', וביקש שיעביר אליו את ספר התורה. במשך שנתיים קיבל מר א' ממר פ' מכתבים המתייחסים לספר התורה, אבל את ספר התורה לא קיבל, ומר א' כמעט התייאש. ואז פתאום קיבל מר א' חבילה בדואר ובתוכה ספר תורה עתיק. בדקתי במעבדה את האותנטיות של ספר התורה, ועל פי תוצאות המעבדה, אין לי ספק שספר התורה הנמצא בידינו הוא ספר התורה אשר כתב הרמ"א בכתב ידו על פי מה שראה בתיקון סופרים".
הבדיקה בוצעה במעבדת הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל שנרתמה לעניין, והתוצאות החלו להכות גלים, הרב גרינפלד ממשמרת סתם מספר: "אין לתאר את גודל התרגשותנו, ברטט ובזיע הוסרה מעל הספר עטיפתו, שעליה סימני המשלוח מפולין. לדברי איש שיחנו, הגיע אליו ספר התורה על ידי יהודי שקבלו מכומר פולני שטען, שבימי המלחמה בא אליו יהודי וביקשו שיחביא אצלו את הספר של "רבינער איסרליש". לאחר המלחמה לא בא אף אחד לקחת את הספר, וכל מה שהוא מבקש בתמורה זוהי כמות של זהב כדי להתקין כתרים לשיניו... הספר עצמו היה כתוב בכתיבה יפה ומהודרת. עצי החיים, הקלף וסגנון הכתיבה בהחלט התאימו לתקופת הרמ"א. כמו כן הופיעו בספר האותיות המשונות, הכפולות, הלפופות, הזרוקות וכדומה – כמקובל על פי המסורה. התבוננות ראשונית בספר הראתה כי אכן יש רווח מיוחד בין פסוק לפסוק יותר מאשר בין מילה למילה, כפי שפסק הרמ"א בעצמו בשולחן ערוך אורח חיים, סימן ל"ב, סעיף ל"ב. התרגשותינו גברה כשגללנו את הספר לפרשת תצוה בספר שמות, והמילה "אהרון" היתה כתובה בכתיב מלא עם ו"ו. אחד לאחד נבדקו גם ארבעה עשר השינויים, שידוע שמצויים בספרו של הרמ"א לעומת המסורת המקובלת בשאר קהילות ישראל...".
אך כגודל ההתרגשות – גודל האכזבה. לאחר המשך הבדיקה, הגיע גרינפלד למסקנה כי מדובר בזיוף מתוחכם, ולא מדובר בכתיבת ידו של הרמ"א!
וגרינפלד כותב: "אכזבה עמוקה מהולה בזעם אפפה אותנו. אכזבה על כך שהחלום אודות גאולת ספר התורה הקדוש של הרמ"א שהיה עשוי ללמד אותנו כה רבות, נמוג ואיננו, ומקום הימצאו והספק האם הוא עדיין נמצא אי־שם, חזר להיות תעלומה כבתחילה, וזעם רב על הפגיעה וחילול הקודש של אותו זייפן שלקח ספר תורה קדמון קדוש ועשה בו כבתוך שלו, בניסיון להטעות את מי שיפול קרבן להאמין כאלו זהו ספרו של הרמ"א".
מן הצד השני, חוקרים שבאו בהמשך דחו את טענותיו של גרינפלד, וטענו כי הספר אותנטי. לדוגמא צוינה עדותו של האדמו"ר מבאבוב, שקרא בספר עוד לפני השואה, והפרט שציין נמצא אכן בספר שלפנינו. הוויכוח נמשך בין חוקרים ומלומדים, והספר עודנו מונח אצל משפחת איינהורן, שרכשה אותו ממשה רוזנפלד.
הרב גרינפלד לעומת זאת סובר כי הספר נמצא במקום אחר, וכך הוא מתאר: "אדם אחד מקראקוב סיפר לי שכשראו בגיטו כי החיסול קרב ובא, הטמינו את ספר התורה של הרמ"א בעליית בית מסוים, וכמדומה אצל יהודי אחד בשם ר' חנא גלאנצער, שבנו חי כיום בארה"ב. פגשתי את ר' אברהם יעקב גלאנצער בארה"ב והוא אישר שב־1943 אביו החביא את ספר התורה בביתו בפאדגורז' בחלל שבין הגג לעלייה, מקום שכל רחבו היה כשלושים ס"מ. ובשנת תשל"ג הפציר בו האדמו"ר מסאטמאר לטוס לפולין ולנסות להביא את הספר לארה"ב. הוא עשה כן ומצא את הבית ועליית הגג אבל לא היה זכר לספר התורה. אך אחר כמה שנים חזר פעם שנייה לפאדגורז' והצליח לאתר את הספר שם ולהוציאו ולהביאו לארה"ב, וכעת הספר נמצא ברשותו בניו יורק".
תעלומת הספר כנראה עדיין לא נפתרה.




