חורבנה של חרבין: סיפורה של קהילת דוברי יידיש בסין

המדינה הענקית בעולם, סין, לא התברכה ביהודים רבים. קהילה יהודית סינית קדומה אחת בשם  קיפאנגהתפרסמה בהיסטוריה, אך לא רבים יודעים על קהילה גדולה עוד יותר, שהתקיימה במשך עשרות שנים בלבד – קהילת יהודים דוברי יידיש, בעיר חרבין הסינית. וכשם שפרחה קהילת חרבין, כך הלכה ונחרבה, עד שנעלמה לחלוטין.

משפחת בארצעל היתה משפחה פולנית שורשית. אף אחד מראשיה לא חלם שיבא יום והמשפחה תעקור לסין... אך בצוק העיתים נדדו היהודים מזרחה מפולין, לתוככי רוסיה. במהלך המאה ה-18 התפתחה ברוסיה אנטישמיות נוראית, ויהודים סבלו מפוגרומים, רדיפות, גזרות, ועול קשה מאד.

סין היתה סגורה ומסוגרת במשך מאות רבות של שנים. לא היתה אפשרות להגר אליה. כך היה המצב עד שנת 1940. בשנה זו הסתיימה מלחמת האופיום הראשונה, שיש טוענים כי היא נמשכת עד היום. היתה זו מלחמה בין אנגליה ובין סין על נתיבי הסחר. הבריטים, שהתפרנסו לתומם ממכירת אופיום בסין, ועשו מכך הון רב, לא ראו בעין יפה את העניין, ולאחר התנגשויות שונות החרימו את מלאי האופיום הבריטי בסין. הבריטים נערכו למלחמה מול סין. כאשר כבשו הבריטים את שנחאי, נכנעו הסינים ופתחו את הנמלים לסחר חופשי. כתוצאה מכך, גם לאזרחים של מדינות זרות הותר להיכנס לסין.

היהודים היו בין הראשונים שחשבו על הגירה לסין. בשנת 1891 החלו הרוסים להקים את מסילת הרכבת הטראנס סיבירית. זו נסעה ממרכז רוסיה ועד לקצה המזרח, כולל סין. אורך המסילה הוא 9288 ק"מ, ובמשך למעלה ממאה שנים היתה קו הרכבת הארוך בעולם. בשנת 1898 נקבעו משרדי הנהלת הרכבת בעיר הסינית חרבין שבצפון מזרח סין. בשנת 1899 עלה על הרכבת הטראנס סיבירית סנדר בארצעל, מתוך כוונה להקים עיר יהודית בסין. היו כאלו שראו אותו כמשוגע, אבל היו רבים שראו את ההזדמנות המסחרית והכלכלית שבדבר, וכן את השקט והרווחה מגזרות הרשע והאנטישמיות שאפיינו את רוסיה. בשנת 1900 כבר היה מנין יהודים בעיר חרבין. בית כנסת עדיין לא היה, והם התפללו בביתו של אריה לייב ברקוביץ'. בשנת 1903 מנתה הקהילה חמש מאות יהודים, ונבנה בית כנסת גדול ומרווח.

יהודים ברחבי העולם שמעו על עיר היהודים בסין והצטרפו אליה – מבומביי שבהודו, מבגדד שבעירק, מטורקיה ועוד. עד מהרה גדלה הקהילה, הוקמו בתי ספר יהודיים, נרכשו שטחים לבית קברות והגדלת הקהילה, והרב לוין התמנה לרב קהילת חרבין.

ב-1904 פרצה מלחמת רוסיה-יפן, ועשרות אלפי חיילים רוסיים נעו על הרכבת הטראנס סיבירית מזרחה, מהם אלפי יהודים שמצאו נחמה עזרה ואירוח בביתו של הרב לוין. בתום המלחמה נותרו בה הרבה חיילים יהודים משוחררים, שהרחיבו את הקהילה. ב-1905 התרחש פוגרום אודסה המפורסם, וקהילת חרבין גדלה בעוד כמה אלפי יהודים שברחו מן התופת.

קהילת חרבין היתה קהילה עשירה, שהתפרנסה משירותים לקו הרכבת העצום וממסחר באזור. היא עמדה לימינם של יהודי רוסיה בזמן של פרעות קשיים ומלחמות, כולל מלחמת העולם הראשונה. בית תמחוי חינמי עצום והכנסת אורחים עמדו יומם ולילה לרשות היהודים הנמלטים מכל מיני צרות וצוקות. בתי כנסת, ספריות, בתי ספר ומוסדות ציבור ענקיים נבנו ע"י אנשי הקהילה. ברחוב החסידים היה גם בית כנסת חסידי. אוכלוסיית חרבין הגיעה ל-25,000 איש. הוקמו בה בית אבות ובנק יהודי, ויצאו לאור עיתונים יהודיים.

במלחמת העולם השנייה, יפן, שהיתה בעלת ברית לנאצים, שלטה בשטח. הנאצים דרשו להשמיד את כל יהודי יפן. היפנים סירבו, אך ריכזו אותם בגטאות. מי שיכל – ברח לכיוון ארץ ישראל, ואוכלוסיית חרבין היהודית הידלדלה מאד. היפנים פנו למיליונר היהודי-אמריקאי יעקב שיף, שיסייע כלכלית למאמץ היפני, ותמורת זאת גם הקהילה היהודית תקבל תמיכה. אך שיף סירב לתמוך בבעלי ברית של הנאצים, והיוזמה נכשלה. יזמה נוספת של ועד קהילת חרבין להגנה על הקהילה, נתקלה בהתנגדות של רבאי סטיפן וייז, הרב הרפורמי של יהדות אמריקה ה"מתקדמת". לדבריו אין לשאת ולתת עם אויבי אמריקה.

היפנים הצרו את צעדי יהודי חרבין. העיתונים היהודיים נאסרו בחוק, ועוד הגבלות שונות. בסיום מלחמת העולם נותרו בחרבין אלפיים יהודים בלבד. אחרי מלחמת העולם השנייה כבשו את המקום הסובייטים. כמנהגם, הם הגלו את המנהיגים הרוחניים לסיביר. אברהם קאופמן, מנהיג הקהילה, הוגלה מן העיר. ב-1949 הוצרו צעדי יהודי חרבין בצורה מאד קשה, ואלף יהודים עקרו ועלו לארץ ישראל. בשנת 1958 החליטו השלטונות הסיניים להזיז את בית הקברות היהודי, למען הקמת פארק שעשועים. לאחר סיום העבודה והקמת הפארק התברר כי הסינים הזיזו את המצבות למקום חדש, אך את גופות הנטמנים לא טרחו להעביר, והם קבורים עד היום מתחת לפארק השעשועים.

ב-1963 עזבה משפחת פודולצקי, המשפחה היהודית האחרונה, את העיר חרבין. במקום נשארה אישה מבוגרת ובודדה בשם דנה אגרה. השלטונות ניסו לשכנעה באיומים ובהבטחות לעזוב את העיר, אך היא סירבה. היא פקדה יום יום את בית הכנסת, עד שבשנת 1985 נפטרה בתוך בית הכנסת היהודי של חרבין. השלטונות קפצו על המציאה, והפכו את בית הכנסת הגדול והמפואר לאולם קונצרטים תיירותי, שפתוח עד זמננו. סיורים בחרבין מצביעים על העבר היהודי המפואר שלה, שלא נותר ממנו דבר חי כיום.