המשפט שהפליל וההתכתבות שנמצאה בחדרו: כך התגלה שמעון הכופר

בשנת תקנ"ב הגיע כוכב חדש לווילנא היהודית: רבי שמעון ליליינטל, יהודי נכבד ותלמיד חכם, חריף ובקי, ובפרט ניכר כמדקדק גדול בקריאת התורה ובלימוד המקראות. הטעמים שגורים על פיו, כל געיה וכל סלסול ביטא במדויק. הוא נשא ונתן עם החכמים, גם עם רבי יששכר, אחיו של הגאון מווילנא. הכל נהנו מידיעותיו וחריצותו.

עם הזמן התמנה רבי שמעון למלמד תינוקות, שכן דווקא בלימוד הילדים חשובים מאד הדיוק והבהירות. תלמיד שקורא את התורה בצורה משובשת ולא נכונה מתרגל לכך כל חייו, "שבשתא, כיוון דעל – על". לילדים ולהוריהם סיפר על רבותיו, רבי ישראל ליפשיץ מזאמוט, עיר ואם בישראל, שעל ברכיו גדל ועל ידיו יצק מים, וכן המדקדק רבי זלמן הענע, המכונה הרז"ה, שעל פיהם הוא מלמד את ילדי ישראל את התורה הקדושה.

רבי שמעון ליליינטל הרבה לדבר ולשאת ולתת עם גדולי הרבנים. במסגרת מסעותיו הוא הגיע לעיר לאדי, ושם נכנס לחדרו של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא. שם שיתף את רבי שניאור זלמן בשיטתו בעבודת הקודש של לימוד תינוקות, אך בדרך אגב נפלט מפיו המשפט: "איני מספר להם כל האגדות המופיעות ברש"י, כדי שלא להלאות אותם". המשפט הזה הדליק נורה אדומה אצל רבי שניאור זלמן. איזה מלמד תינוקות ירא שמים חושב שדברי חז"ל הם ח"ו "מלאים"? רבי שניאור זלמן החל לחקור אותו על מוצאו. האם באמת הגיע מזאמוט? האם באמת הכיר את רבי ישראל ליפשיץ ורבי זלמן הענע? מהר מאד התברר שהאיש לא היה מימיו בזאמוט, ואין לו שמץ היכרות עם כל הרבנים שעליהם סיפר ודיבר.

שמעון ליליינטל יצא נכלם מחדרו של בעל התניא, בהבינו כי שקרו יתפרסם במהירות בכל העולם היהודי, אך החסידים לא הניחו לו לברוח, והכניסוהו בכוח לריקוד חסידי שגרם לו להסמיק עוד יותר. בד בבד שיגר בעל התניא איגרת לאנשי וילנא, שבה חשף את טיבו של אותו "רבי" שמעון, חקירה נוספת גילתה כי שמעון זה הגיע מברלין, והוא אחד מחבורת משכילי ברלין, אשר עטה תחפושת רבנית, ומטרתו היתה לצוד נפשות לרוח ההשכלה. את הילדים שנראו לו "מתאימים" שלח ללמוד בברלין, אצל אחיו המשכילים. בחיפוש בחדרו נמצאה התכתבות שלו עם יוסף פעסאלס, מראשי המשכילים. ההתכתבות כללה דוחות על ה"התקדמות" שלו בציד הנפשות, אלו ילדים מתאימים לשליחה לבתי ספר של השכלה ואלו "חסרי סיכוי".

מסתבר כי שולחיו הברלינאים לא הסתפקו בציד הנפשות אצל הווילנאים, ורצו לצוד נפשות גם אצל החסידים, אבל פקחותו של בעל התניא לא רק שהכשילה את שליחותו אצל החסידים, אלא שחשפה גם עבור הליטאים את טיבו של אותו ברנש שפל. שמעון גורש בחרפה מווילנא, אך יומנו מתעד את כל הפעילות המיסיונרית שלו.

וכך מתאר שמעון ביומנו את תגובתו של בעל התניא לדבריו: "ויפקח את עיניו ויגביה את הנר, ויסתכל בי ויאמר: כשאדם הוא וילנאי ואומר שהוא מזאמוט, כשהוא מעביר בנים למולך ההשכלה והוא אומר שהוא 'מלמד', הרי גיהינום פתוחה מתחתיו. כמה נפשות איבדת והנך עומד במרדך? כן הדבר, נתפסת למינות וכל באיה לא ישובון".

שמעון הכופר הקים שושלת "מפוארת" בעלת אופי דומה. בנו בנימין המשיך בכפיית השכלה על היהודים, וגם נכדו, מנחם ליליינטל, נטל חלק בתעמולה המשכילית.