נס חנוכה בביירות: סיפורה של המרגלת שהבריחה יהודים במשך 15 שנה

"הכל כבר היה מוכן, התוכנית הייתה מתוכננת לפרטי פרטים. האוטובוס המתין לנערים בפתח הוואדי, משם הוא היה אמור לקחת אותם עד לג'וניה. בג'וניה יועברו הילדים לאוטובוס חילופי, שיסיע אותם עד אל הגבול.

"הקבוצה, שמנתה שבעים ילדים, כבר התאספה בבית הכנסת, ורק אני הייתי צריכה לצאת מביתי, ולהצטרף אליהם בדרך אל האוטובוס.

"בדיוק כאשר עמדתי לצאת, הגיעו שלושה מן הנערים בריצה טרופה. נשימתם הטרופה הקשתה עליהם לדבר, ובקושי הם הצליחו לפלוט את המילים. מתברר כי שלושה בלשים עומדים בסמטה המובילה לבית הכנסת, ממתינים לעקוב אחרינו.

"הייתי חייבת לפעול במהירות, לא היה הרבה זמן לחשוב, והתוכנית חייבת הייתה לצאת אל הפועל".

מספרת הסיפור, שולמית קישיק כהן, הייתה מרגלת ישראלית בלבנון, שפעלה למען הברחת יהודים מארצות ערב לארץ ישראל.

שולמית נולדה בארגנטינה, עלתה בילדותה לארץ וגדלה בשכונת מקור ברוך שבירושלים.

היא למדה בבית הספר לבנות "אוולינה דה רוטשילד", וכפי המקובל בעדה, בהגיעה לגיל שש עשרה השיאו אותה הוריה לסוחר יהודי לבנוני בשם ז'וז'ף כהן.

הזוג הצעיר עבר להתגורר ברובע ואדי אבו ג'מיל, ששימש כרובע היהודי בעיר ביירות שבלבנון.

שולמית, שהייתה אשת חיל בעלת כישורים רבים, התחילה מיד עם הגיעם למקום בפעילות בקרב הקהילה המקומית, תוך שהיא יוצרת קשרים טובים עם השלטון המקומי.

את פעילותה וקשריה ניצלה שולמית למען הברחת יהודים לארץ ישראל, מתחת לאפם של השלטונות הלבנוניים.

עם התקרבותה של מלחמת העצמאות, אספה שולמית מידע על הקמתו של צבא ההצלה הערבי - צבא שהוקם בלבנון על ידי  פאוזי קאוקג'י במטרה לפלוש לשטחי ארץ ישראל מצפון ולמנוע את הקמת מדינת ישראל, והעבירה את כולו לידי נציגי ההגנה במטולה.

גם אחרי הקמת המדינה, המשיכה שולמית להעביר מידע מודיעיני מסוריה ולבנון, וכן להבריח יהודים לשטחי מדינת ישראל, במשך חמש עשרה שנים.

וכך היא מספרת בספרה "שירת השולמית" על המבצע שאיתו פתחנו את סיפורנו, שבו היא עמדה להבריח קבוצה של שבעים נערים לישראל, כאשר הבולשת עלתה על התוכנית והתחילה במעקב אחריהם: "הייתי חייבת לפעול במהירות, לא היה הרבה זמן לחשוב, והתוכנית חייבת הייתה לצאת אל הפועל. רצתי לאוטובוס, וביקשתי מהנהג שיתרחק מן המקום וימתין בקרבת שפת הים, ליד כלי רכב רבים אחרים, באופן שלא יעורר חשד.

"מיהרתי למכולת של חסן, וביקשתי לקנות ממנו 75 נרות צבעוניים. עצם הרכישה לא הפתיעה אותו, נותרו רק עוד ימים ספורים עד לחג החנוכה, אך המספר הגדול של הנרות שביקשתי הותיר את חסן נדהם.

"באותו רגע, לא היה כסף מזומן בארנקי, וביקשתי ממנו שירשום את הקנייה בהקפה. הייתי בין הבודדים שחסן ניאות למכור להם בהקפה, אך בכל זאת, הוא שאל בפליאה למה לי כל כך הרבה נרות. 'לכבוד החנוכה', אמרתי, ומיהרתי לצאת עם הנרות שהיו נתונים בסלסלה שנשאתי ביד לעבר בית הכנסת.

"בדרכי אל בית הכנסת ראיתי את הבלשים. היו אלה אותם בלשים שנהגו לשבת באופן קבע על מרפסתו של השכן ולצפות בנו.

"לפתע, הבחנתי ברב חסקי כשהוא יוצא מבית הכנסת, ומחיש צעדיו לעבר בית המטבחיים, שם היה עליו לפקח על כשרות הבשר. 'עזוב את בית המטבחיים ובוא איתי', אמרתי לו, 'עשה כפי שאני אומרת לך, זה עניין של פיקוח נפש'.

"משכתי את הרב חזרה לתוך בית הכנסת, סידרתי את כל הילדים בשתי שורות, שלושים וחמישה ילדים בכל שורה, ונתתי לכל אחד נר. הדלקנו את הנרות, וביקשתי מן הרב חסקי ששנינו, אני והוא, נוביל את הילדים בצעדה.

"הרב פסע לצדי, כאשר כל אחד מאתנו מוביל שורה של ילדים אחריו. 'עכשיו', אמרתי לילדים, 'אנחנו יוצאים לטיול לכבוד חג החנוכה המתקרב, כאשר נרות חנוכה דולקים בידינו. אנחנו זקוקים לעוד נס חנוכה. אנחנו נלך לאט-לאט ברחוב, ונשיר יחד את שירי החנוכה שלמדנו במועדון'.

"וכך עשינו. 'טיילנו' ברחובות, כשהרב חסקי ואני מובילים שתי שורות של ילדים, נושאים בידיהם נרות דלוקים ושרים 'מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח...'. האנשים בוואדי אבו ג'מיל, ראו והשתאו. הם לא הבינו כיצד שבוע לפני חנוכה מקיימים תהלוכת חנוכה מוזרה שכזאת, ועוד עם נרות דולקים.

"הבלשים, שלא היו בקיאים במנהגי היהודים, שאלונו לפשר מעשינו, ואנו השבנו 'אנחנו יוצאים לטיול לכבוד החנוכה'.

"הימים היו ימי חג המולד, והבלשים ידעו שהחג הנוצרי סמוך לחג החנוכה היהודי. הם השתכנעו שילדים אלה בסך הכול חוגגים את חגם, בהתאם למסורת היהודית, וצעדו אחרינו, משועממים ומבוישים.

"לא היה זה מכבודם להיראות מזדנבים אחרי ילדים חוגגים, ובשלב מסוים הם פשוט הניחו לנו, ושבו על עקבותיהם. כאשר הגענו לאוטובוס שהמתין לנו על שפת הים, כבר לא היה זכר לבלשים. הילדים הועלו לאוטובוס ויצאו לדרך.

"כך היינו עדים ל'נס חנוכה' במהדורה חוזרת, בביירות הלבנונית".

אחרי למעלה מעשרים שנות פעילות נעצרה שולמית כהן על ידי השלטונות. היא עברה עינויים ונשפטה למוות בתלייה. בערעור שהוגש מאוחר יותר, הומתק עונש המוות והומר ב-21 שנות מאסר.

אחרי שבע שנות מאסר שוחררה שולמית בעסקת חילופי השבויים שבוצעה בעקבות מלחמת ששת הימים. מאוחר יותר הוברח גם בעלה לארץ, והם שבו להתגורר בירושלים עיר הקודש.