הפנקס הנסתר בן 800 שנה: אוצר מגניזת קהיר

בעיר קהיר העתיקה, מאחורי דלתותיו הסגורות של בית כנסת בן עזרא העתיק, שכב אוצר נסתר במשך מאות שנים. גניזת בית הכנסת, חדר צר ואפלולי בקומה השנייה, הפכה לקבר של אלפי כתבי יד – אך לא קבר רגיל. זה היה קבר שהיה עתיד להיפתח ולהשיב לחיים את תורתה הנשכחת של ארץ ישראל.

בין הקמטים והקרעים של עור צהוב וקלף מתפורר, שרדו שרידים רבים ונכבדים מימי הביניים הקדומים. סידורי תפילה שנדחקו זה לזה, פיוטים שמילותיהם כמעט נמחו, תשובות של גאוני ארץ ישראל שכתבו באוצר לשונם הרחב ואיגרות אישיות שחשפו את מחשבותיהם הנסתרות. ספרי הלכה קדומים נערמו ברשלנות, לכאורה, אך בעצם נשמרו בקפדנות על ידי יד הזמן.

כשהחוקרים החלו לחקור את האוצר הנסתר, התברר כי אלו אינם רק שרידים אקראיים. המקורות האלה שינו לחלוטין את מפת הידע שלנו על תקופה שכמעט ולא ידענו מה היה בה בארץ ישראל. פתאום נחשפו לפנינו חיי היומיום, המאבקים הרוחניים, השאלות ההלכתיות והמחלוקות שהעסיקו את חכמי אותם ימים רחוקים.

אך בין כל האוספים העצומים של הגניזה, טמון היה משהו מיוחד במיוחד – פנקס הלכה צנוע למראה, שדפיו התפזרו והתערבבו עם שאר האוצרות. חכם אלמוני כתבו לקראת סוף המאה השלוש עשרה, כשעלה לארץ ישראל, ונשא עמו את חוכמתו ואת שאלותיו.

הפנקס שכב במשך קרוב לשמונה מאות שנים באותו חדר אפלולי, מחכה בסבלנות שמישהו יגלה אותו מחדש. והיום – יש לו עדנה. תלמידי חכמים מתכופפים מעל דפיו הפגומים, מנסים לפענח את האותיות הדהויות, מתרגשים מכל מילה חדשה שהם מצליחים לקרוא.

מה שהופך את הפנקס ליקר כל כך הוא העובדה שזהו האוטוגרף של המחבר עצמו. בכל דף אפשר לראות את מחיקותיו וההוספות שלו – עדות חיה למלאכת המחשבה שלו. כאן השלים משפט, שם מחק מילה ותיקן אותה, ובמקום אחר הוסיף הערה בשולי הדף. אפשר כמעט לראות אותו יושב בלילה, לאור הנר הרועד, מעמיק במשא ומתן עם עצמו על דיני התורה.

מעניין לגלות שרוב עמודי הפנקס מסתיימים בסופו של דיון, ובעמוד הבא נפתח דיון בנושא חדש לגמרי. נראה כאילו המחבר היה מחלק את עבודתו למנות מסודרות, כל נושא במקומו, כל דיון בגבולותיו.

החכם האלמוני עסק בשורה ארוכה של נושאים הלכתיים, אך שני נושאים תפסו מקום נכבד במיוחד בפנקס שלו. הלכות אבלות העסיקו את מחשבתו – איך מתאבלים נכון, מה מותר ומה אסור, איך מנהגי האבלות משתנים בנסיבות שונות. הנושא השני שהתעמק בו היה הלכות תרומות ומעשרות וחלה – אותן מצוות התלויות בארץ, שהיו רלוונטיות במיוחד לאדם שזה עתה עלה לארץ ישראל.

מן הדפים שבידינו ניתן לדלות רק מעט ידיעות על זהותו של המחבר, אך הרמזים האלה מציירים תמונה מרתקת של חייו.

הוא הכיר את "הלכות שמחות" של מהר"ם מרוטנבורג, ואף ציטט מהן באופן מפורש. פעם הוא כתב: "ראיתי כתוב בספר הר' מאיר מרוטנבוק שאמרו לו בשם הרב ר' יחיאל מפריש שמי שמת לו מת ברגל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים... ואיני מאמין שיצא מפי הקדוש דבר זה". הביקורת הנוקבת הזו מגלה שהוא חי מעט אחרי מהר"ם, וגם שהיה לו אומץ לחלוק על גדולי זמנו.

הוא שהה בצרפת וראה במו עיניו את המנהגים שם. "וגם אני לא ראיתי בצרפת מי שהקפיד בדבר, להנהיג אבלות על חמיו ועל חמותו, אפילו בפניה, ולא עליה אפילו בפני בעלה" – כך העיד על מה שראה בצרפת, מתוך היכרות אישית עם המציאות שם.

במקום אחד הוא מביא שמועה שקיבל מחכם בן זמנו, ומתלבט באיזה תואר כבוד לייחס לו. תחילה הוא כתב "ושמעתי מפי תלמיד" אבל מיד תיקן: תלמיד: "ושמעתי מפי רב חכם גדול יושב ישיבה שצריכין שיהיו עשרה". אפשר להרגיש את הרצון שלו להעניק כבוד הולם לאותו חכם.

הספרים שהכיר מחבר הפנקס היו בעיקר ספרים אשכנזיים או צרפתיים. פעם אחת הוא מזכיר את רש"י, בעניין דינו של חמץ בפסח: "ועל חמץ בפסח כתב רבנו שלמה: חמץ שעבר עליו הפסח אסור, אבל אם בטלו מותר". המעניין הוא שהדברים שהוא מזכיר בשם רש"י לא ידועים לנו ממקור אחר – עוד עדות לכך שהפנקס מכיל אוצרות שאבדו לנו.

הידיעה החשובה ביותר שמופיעה בפנקס קשורה לעכו הקדומה. המחבר מספר: "מעשה היה בעכו, פעם אחת אמרו הגויים לעשות רעה לישראל, וגזר רבנו להתענות שלושה ימים, יום אחר יום רצופים, ובעיני היה פלא, כי היה לו לגזור שני וחמישי ושני כתיקון חכמים... ולא עוד כי לא נמצא בכל קדמונינו שעשו ככה".

הידיעה הזו מעורפלת מעט – לא ברור מי היה אותו "רבנו", וגם לא ברור באיזו פורענות עמדו אנשי עכו. אבל אפשר להסיק שהמחבר חי לפני 1291, שכן עכו נחרבה עד היסוד באותה שנה, עם כיבושה על ידי המוסלמים, ולאחר חורבנה כבר לא היה מי שיגזור תענית.

במקום אחר בפנקס, המחבר דן בשאלה מעניינת: מה דינו של שליח שקיבל מחברו פתילות של שעווה כדי להדליקן ב"קבר הצדיקים", אך השאיר את הפתילות בידו ולא השתמש בהן למה שנתבקש? הדיון הזה מגלה לנו שהמחבר אכן היה בארץ ישראל, שכן באותה התקופה המנהג להדליק נרות על קברי הצדיקים נהג אצל בני ארץ ישראל בלבד.

כיום, כשאנחנו קוראים את הדפים הצהובים האלה, משהו מרגש מאוד קורה. מילים שנכתבו לפני קרוב לשמונה מאות שנים, ששכבו זמן ארוך כל כך בחדר אפלולי בקהיר, פתאום קמות לתחייה. תלמידי חכמים בוחנים אותן שוב, מתווכחים עליהן, מנסים להבין את הרוח שהניעה את אותו חכם אלמוני שעלה לארץ והשאיר אחריו את מחשבותיו על דף.

הפנקס הקטן הזה הוא עד בודד למסעו של יהודי אחד שעזב את ארץ מולדתו על מנת לעלות לארץ הקדושה, ארץ האבות. הוא נשא עמו את חכמת התורה ואת השאלות שלו, וישב לכתוב ולחשוב ולהתווכח עם עצמו על דיני התורה. הוא לא ידע שמאות שנים מאוחר יותר, אנשים יתכופפו מעל כתב ידו וינסו להבין מי היה ומה חשב.

זהו נס של הגניזה – שהיא לא רק שימרה נייר וקלף, אלא שימרה את רוחם של האנשים עצמם.