נכתב על בדלי סיגריות ופיסות נייר: היומן שתיעד את הטבח בשיירות

"עלי להכריח את עצמי לכתוב, על מנת להשאיר זיכרון מימים עגומים אלה, שהם תחילת שחרורנו, או חלילה, תחילת אובדננו", כתבה הדסה אביגדורי ביומנה. היומן נכתב בתקופת מלחמת העצמאות, על פיסות נייר ובדלי סיגריות, כל מה שיכלה להשיג בתנאי המלחמה.

באותם ימים היו דרכים מרכזיות בארץ בלתי אפשריות למעבר יהודים. צלפים בודדים היו נחבאים ביערות או בחורבות ישנות, ופוגעים בנהג ובנוסעים. בדצמבר 1947 הותקף אוטובוס ביריות, ומהן נהרג יהושע גלוברזון, שהיה מפקד בכיר בהגנה. מיד בסמוך נהרג פעיל הגנה אחר בשם יונה רסין, ביריות רובה שנורו מן המארב באזור לטרון בדרכו לירושלים. בהגנה הוחלט לעבור את הדרכים מעתה ואילך רק בצורה של שיירות, קבוצה גדולה מאד של מכוניות ממוגנות במידה מסוימת, ומלוות בחיילים נושאי נשק.

הדסה אביגדורי ישבה באוטובוס לצידו של יונה רסין בעת שנרצח מן המארב. היא החליטה להתנדב בשיירות כחובשת, אף על פי שלא היתה לה הכשרה רפואית מיוחדת, מעבר לכך שאביה היה רופא.

ב-26 בדצמבר ייצאה שיירה מתל אביב לירושלים. השיירה הראשונה לא היתה ממוגנת מספיק, והדסה מתארת טבח שהתרחש בנוסעים. באוטובוס הראשון נהרג הנס בייט, מנהל לשכת עליית הנוער. לצידו ישבה גולדה מאיר (לימים ראש הממשלה), שניצלה בנס. אחד הרכבים בשיירה נתקל באש, וצמיגיו נשרפו. הוא המשיך לנסוע על הברזלים בירידה לכיוון מוצא, שם פגשו בשוטרים בריטיים. הפצועים פונו לבתי חולים וחלקם מתו.

הערבים, מצידם, הוסיפו למקש את הכבישים, ולערום גלי אבנים שיעצרו את הנסיעה. אנשי ההגנה צירפו לרכבים מפנה מוקשים ומיישר כבישים. מספר שיירות נעו בדרכים בחודשים הבאים, ורובן ככולן הביאו אבדות קשות. מספר חדשים לאחר מכן יצאה שיירה לעזרת גוש עציון. השיירה כונתה בהמשך "שיירת נבי דניאל". השיירה הגיעה בשלום לגוש עציון, אבל בדרכה חזרה לירושלים, ארבעה ק"מ אחרי רמת רחל, נעצרה השיירה בעקבות גל אבנים שערמו הערבים. חלק מהרכבים הצליחו לברוח בחזרה לגוש עציון, ורבים אחרים היו תקועים. "בשיירה אנדרלמוסיה, אין מנהיג ואין אחראי", כותבת.

חלק  מאנשי ההגנה הצליחו למצוא מחסה בחורבה לצד הדרך, ששמה היה נבי דניאל, כינוי שדבק בהמשך באירוע כולו. הערבים העלו באש את הרכבים, והחלו לכתר את החורבה. אנשי ההגנה שרדו 24 שעות בתוך החורבה, כשהם מגנים על עצמם בחירוף נפש ובכדורים האחרונים. לאחר יממה שלמה, איומה ונוראה, הגיעו האנגלים והחלו "לפשר" בין הצדדים. הערבים יפסיקו לירות, והיהודים ימסרו את כל נשקם. הפצועים פונו לבתי החולים, ושארית הפליטה חזרה בצער וביגון לתל אביב.

כעת התברר כי מפקד המשוריין הראשון, זרובבל הורוביץ מתל יוסף, התקדם הלאה, וחשב שכל השיירה הושמדה באש האויב, ולכן פוצץ את המשוריין שלו, על 12 אנשיו ועל כמות גדולה של פורעים ערבים שצרו עליו.

למחרת יצאה שיירה ממחנה חולדה שבשפלה. הערבים השתמשו ברכבים שחטפו ביום הקודם משיירת נבי דניאל, התחזו ליהודים, וכך הצליחו לפגוע גם בשיירת חולדה, נסיעה שהסתיימה אף היא באסון. רבקה מתארת: "כל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפקוד על השיירה, והיה פיצול סמכויות וריבוי פקודות סותרות... כל המפקדים התרוצצו, הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי-הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות... מכוניות השיירה הכבדות שקעו בדרך הבוצית שבין חולדה לכביש מסמיה-לטרון והפכו למטרה נוחה לאש תופת שנורתה עליהם. מכשירי הקשר לא פעלו והלוחמים היו אובדי עצות. לשיירה זו היו 17 הרוגים ו-16 פצועים. קל מאוד לפגוע בשיירה גדולה ומסורבלת".

עקב כישלון השיטה הזו, הוחלט בהגנה להפסיק את הנסיעה בשיירות. התחקיר ובירור הפרטים נמשכו שנים רבות. אחרון הנופלים בשיירת נבי דניאל זוהה רק בשנת תשנ"ו, 1996. עד אז נכתב על מצבתו "אלמוני", ובעקבות התחקיר התברר כי הוא חיים פיבלוביץ, נהג אזרחי שגויס לשיירה.

היתה זו תקופה עקובה מדם שלוותה במסירות נפש, ובמצבים בלתי אפשריים.