נהגה לחתום את שיריה בשם בת יוסף: מי הייתה פריחא המשוררת?

"מה לך, נפשי, כי תבכי?
הלא ברוך המקום – שנתן ולקח.
היה לי עטרת ראש – ועתה איננו.
נדם פי תהילה, ונשארתי אלמנה מאב."

השורות האלו נכתבו במרוקו במאה ה־17, והועתקו מדור לדור – מכתב־יד לחכמים, ממחברת לפיוט. אתם בטח חושבים: אם חכמי מרוקו טרחו לשמר את הטקסט הזה, ודאי כתב אותו חכם גדול, אולי מקובל עלום שם.

אבל לא. את השיר הזה כתבה פריחא בת אברהם בן אדיבה – אישה יוצאת דופן, משוררת, צדיקה, ואפילו תלמידה חכמה בזכות עצמה.

את המילים האלה היא כתבה כקינה על אביה, שנפטר כשהייתה צעירה. מי היא הייתה, מה ידוע עליה, ומדוע זכתה להערכה רבה כל כך מרבני מרוקו? הכירו את סיפורה של פריחא בת אברהם בן אדיבה.

פריחא נולדה בסביבות שנות ה־30 של המאה ה־18, בעיר תאפילאלת שבדרום מרוקו – אזור שהיה מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון־אפריקה. אביה, רבי אברהם בן אדיבה, היה תלמיד חכם, פייטן, דיין ומעתיק כתבי קבלה, שנהנה מהערכה רבה בקהילה. שלא כמו רוב הנערות בזמנו, פריחא קיבלה מאביה חינוך עברי מלא – למדה דקדוק, פיוטים, נוסחי קינה, ואפילו שיטות כתיבה כמו אקרוסטיכון, כמקובל אצל תלמידי חכמים. כבר בצעירותה החלה לחבר שירים, חלקם פיוטים דתיים כלליים וחלקם בעלי גוון אישי עמוק. הכתיבה שלה נושאת חותם של מי שבקיאה בלשון הקודש, ומביעה רגש וצער עמוק על עם ישראל. את שיריה נהגה לחתום בשם בת יוסף.

שירתה של פריחא בן אדיבה נקטעה, למרבה הצער, בטרם עת. היא נספתה ככל הנראה בשנת 1756, במהלך הפרעות הקשות שפקדו את יהדות תוניס בעקבות פלישת הצבא מאלג’יר. בגיל צעיר, כשעוד הייתה רווקה, לא רק חיים שנגדעו אבדו עמה – אלא גם קול נדיר של אישה שהעזה לכתוב בעברית שווה לגברים, בלשון פיוטית, חזקה, מדויקת.

אביה, רבי אברהם בן אדיבה, לא הסתפק בקינה פרטית – הוא הקים לזכרה בית כנסת קטן בעיר תוניס, מקום שבו תישמר נוכחותה באבן ובתפילה, גם אחרי שתש כוחה בגוף. זוהי עוד עדות לאישיותה היוצאת דופן: אשה אחת, צעירה, שזכתה לא רק להנצחה משפחתית, אלא להוקרה ציבורית – בזכות מה שכתבה, ובזכות מי שהייתה.

אבל גם אם שירת חייה נקטעה – שירתה הרוחנית לא נעלמה. פיוטיה של פריחא שרדו, והועתקו שוב ושוב במחברות של חכמים ומעתיקי פיוטים. שמה מופיע באקרוסטיכונים, והמילים שכתבה חזרו ונאמרו בפי מתפללים, לומדים ופייטנים. לא רק מפני ששיריה היו טובים, אלא גם מתוך הערכה לאישיותה יוצאת הדופן. בכך הפכה פריחא בן אדיבה, בלי תוכניות גדולות, לאחת הנשים הראשונות בתולדות יהדות המגרב שהותירו אחריהן קול כתוב שנכנס לתוך הזרם המרכזי של המסורת.

בשנות ה־30 של המאה ה־20, כששלטונות תוניסיה ביקשו לפנות מבנים יהודיים לצורכי פיתוח, פנה אליהם רבה של תוניס, הרב  דוד קוטורזה, וביקש שלא יהרסו את בית הכנסת של פריחא. במכתב רשמי תיאר את המקום: "צעירה זו הייתה יפת תואר ובעיקר בעלת ידע רב; היא רכבה על סוסים, עסקה במוזיקה והייתה משוררת... פריחא הייתה בין היתר סמל לגבורה, לצניעות ולחכמה. בית הכנסת של פריחא מסמל כיום דרך שמו את המידות הטובות של האישה היהודייה בתוניסיה ובכל צפון אפריקה, ומן הראוי שזכרו יונצח".

הבקשה נענתה – והמקום נשמר.

עד היום, בחצר קטנה ברובע היהודי הישן של תוניס, עומד הבניין. הקירות מתקלפים, אך דלת העץ עוד נפתחת. אין בו מניין, אבל יש בו זיכרון. על קיר האבן הפנימי עדיין חקוקים שמות בני המשפחה, ובהם גם פריחא בת אברהם בן אדיבה.

בַּת-יוֹסֵף מְיַחֶלֶת,
הַטּוֹב מִמֵּךְ שׁוֹאֶלֶת,
מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת
מִיָּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי.