"אתה גדולן של ישראל": הצלבנים שכמעט הרגו את רבנו תם

ביום השני של חג השבועות, שנת 1147, רחובות העיר רמרו שבצרפת היו שקטים ונעימים. העצים הטילו צל רך על הבתים הבנויים אבן, ויהודי הקהילה פסעו אל בית הכנסת לבושי בגדי חג, עטויי טליתות. רוח החג שרתה על הכול: הבתים היו ערוכים וחגיגיים, והכל אמר אווירת יום טוב וחג. בית הכנסת – מבנה אבן עתיק ונאה, עוטר בפרוכות רקומות, ופרחים רעננים קישטו את כולו. במרכז בית הכנסת, על הבימה, עמד רבם הדגול, רבי יעקב בן מאיר – הוא רבנו תם.

אותו יום היה חגיגי במיוחד – לא רק בשל שמחת חג האסיף ומתן התורה, אלא גם משום שרבנו תם עצמו חיבר פיוט חדש לחג, אשר פתח במילים "יְצִיב פִּתְגָּם". שורותיו הארמיות היו בנויות היטב, והוא ביטא היטב את הכישרון של כותבו. הפיוט דיבר על מעלתו הגדולה של תרגום יהונתן בן עוזיאל, שאותו הם עתידים לקרוא על ההפטרה, מיד לאחר קריאת התורה. כיוון שהפיוט כתוב בארמית קשה, רבנו תם היה עסוק בלבאר אותו לבני קהילתו.

אך בעודם שקועים בדרשה, נשמעו לפתע קולות תופים ופרסות סוסים שועטים. הדלתות נפרצו בבת אחת, ובית הכנסת הוצף בצלבנים חמושים – צרפתים רכובים על סוסים אדירי קומה, עטויי שריונות ברזל מבהיקים, ובגדים אדומים רקומים בצלבים לבנים. עיניהם יוקדות אש, ושפתותיהם ממלמלות פסוקים נוצריים על "החזרת הנצרות לגדולתה" ועל "כופרים שיש להכותם בשם האל".

המהומה הייתה איומה. הזקנים נדחפו, כמה מהם הוכו באכזריות וקרסו אל הקרקע. ספר התורה הוצא מארון הקודש כשלל, ויושבי בית הכנסת נצטוו להתייצב בצמוד לקיר. רבנו תם – שעמד באומץ על הבימה – נגרר אל מחוץ לבית הכנסת בכפייה. שיירת הצלבנים נמשכה משם אל ביתו.

בית רבנו תם – שהיה מהנאים בעיר – נפרץ באכזריות. רהיטיו נשברו, מגילותיו נרמסו, ותכשיטי המשפחה נבזזו עד תום. אז קראו הכמרים שבקרב האספסוף לטקס מיוחד: “ישו נצלב על ידי אבותיהם של אלו – והנה עתה נקריב להם את המנהיג שלהם, כפרה לדורות”. בתחילה, הכמרים התווכחו עם רבנו תם על עיקרי הדת היהודית, הביאו לו מדרשים מסולפים וניסו להוכיח מתוך כתבי הקודש שהוא טועה – אך הוא עמד מולם בעוז, בשפתו הרהוטה ובדבריו הבהירים. משנואשו, הביאו לפניו את ספר התורה שגזלו, קרעו אותו לגזרים לנגד עיניו, ואז החלו להכות בו באכזריות איומה. "אתה גדולן של ישראל, לכן נקחה ממך נקמת אלוהינו".

חמישה פצעים פצעו בראשו, כנגד חמשת הפצעים של ישו, לשיטתם. המכות היו חמורות ונראה היה כי עוד רגע תפרח נשמתו. אך אז ביקש רבנו תם לדבר עם אחד השרים שעמד מן הצד. אותו שר – אדם פשוט אך חמדן – ניגש, ורבנו תם לחש לו: "אם תוציאני מכאן, אתן לך סוס יקר – שווה חמישה זקוקים".

עיניו של השר אורו. מבלי להסס, פנה לשאר אנשי האספסוף ואמר: "הניחו לי לטפל בו. אני אשכנעו להתוודות. ואם לא – אחזירו לפניכם ודמו יהיה בראשו". הם הסכימו.

השר הוליך את רבנו תם המדמם אל ביתו. היהודים טיפלו בו שם במסירות. קהילת רמרו כולה נרעשה, והזעיקה את משמר המלך. תוך שעות הגיעו חיילי המלך, סילקו את הצלבנים הפראיים והשיבו לעיר מעט הסדר.

אך רבנו תם הבין – העיר אינה עוד מקום בטוח לתורה ולתלמידי חכמים. הוא עזב את רמרו ונדד צפונה. בימים שלאחר מכן, כשהחלים מעט, חיבר פיוט כאוב בשם "שמך אירא", ובו כתב:

חנון עמך / מהלל שמך / בכל מובא וכל מוצא

ראה לבו / מחולל בו / מעט חלבו ודם נמצה

פיוט זה נכתב מדם לבו. לא רק פיוט של חג, אלא שיר זיכרון ליום שבו תקוות ישראל הושפלה, ובכל זאת – לא נשברה.