"מדוע סופו של כל אדם למות?": הצצה היסטורית על התמודדות עם המוות

הגניזה הקהירית נחקרת כבר מאה ושלושים שנה, אך מסתבר שההפתעות המגיעות ממנה לא מסתיימות עדיין. במשך שנים רבות הממצאים נסרקים ומקוטלגים ובחלקם הגדול אף מועלים לרשת האינטרנט. תוכנם נחקר, ואלפי ספרים ומאמרים מתארים את הממצאים.

ועדיין, שמועה התהלכה במסדרונות החוקרים, כי תכריך כתבים מרתק מן הגניזה מסתובב אי שם בעולם. היה זה בשנת 1896. החוקר הצרפתי ז'יל ניקול מאוניברסיטת ג'נבה עסק במרץ רב באיתור וליקוט פפירוסים יווניים מרחבי העולם. באחת מרכישותיו הוא קיבל כבונוס "קופסת פח מלאה בכתבים יהודיים". לא היה לו מושג מה יש בקופסת הפח, והיא חרגה מתחום עיסוקו, פפירוסים יווניים, ולכן הניח אותה בין חפציו. למעשה, פרופסור נויבאואר, מחוקרי הגניזה, היה מודע איכשהו לקיומה, שכן ידידו וקרובו של ז'יל ניקול, חוקר בשם אלבר ניקול, שיתף אותו בידיעה, ולכן נויבאואר הזכיר אותה בכתביו. אך נויבאואור נהרג במחנה ריכוז, ולמרבה הצער הידיעה נשכחה, וחלק מן הגניזה הקהירית היה "תקוע" במחסניו של פרופסור צרפתי שוויצרי שמת מן העולם לפני כמאה שנים.

בשנים האחרונות התעוררו חוקרים צרפתיים לערוך את כתביו של ז'יל ניקול. לשם כך הם נברו במחסניו, ושם גילו להפתעתם אוסף של כתבים עבריים. וזאת יש לדעת, רוב קטעי הגניזה הם דפים קרועים וחלקיים, שכן גניזה, כשמה כן היא, דפים שראויים להיגנז מחמת היעדר כשירות לשימוש. אך האוסף הזה כולל דפים שלמים. החוקרים הצרפתיים לא ידעו לפענח את התוכן, ולשם כך קראו לחוקר הישראלי פרופסור יעקב זוסמן, שיצא בהתרגשות לג'נבה. הוא גילה שם להפתעתו אוצרות בלומים של חומשים עתיקים, כתבי יד של גמרא ותשובות גאונים, ועוד הרבה מסמכים ותעודות. למרבה הצער הוא לא חש בטוב ונאלץ לחזור לארץ, ובמקומו שלח את תלמידו, דוד רוזנטל. זה גילה שם ממצאים מפעימים, ובין השאר הצליח להשלים "פאזל" לכתב יד של מסכת חולין שחציו היה מוכר בין קטעי הגניזה, וכעת הופיע והתגלה החצי השני, שמשלים את התמונה.

אחד המסמכים המרתקים והמרגשים שנמצאו באוסף זה הוא קינתו של רבי ישועה החבר בן רבי נתן, שהיה דיין בעיר עזה לפני כאלף שנים. בנו של רבי ישועה, יאשיהו שמו, נפטר בגיל צעיר בדמי ימיו, ואביו כתב על כך קינה המנוסחת בסגנון הקלירי ומותאמת לאמירה על ידי הציבור. לא ידוע אם באמת תוכננה קינה זו להיאמר בציבור, אך היא נוגעת ללב ומרגשת, ובין הדברים מצטט רבי ישועה את דברי בנו על ערש דווי: "טרם אסיפתו שאל: אבי, למה ימותו כל בני אנשא?", מדוע כל אדם סופו למות?

הבן הוסיף ושאל את אביו: האם יגיע "יום עברה", שבו ימותו כל בני האדם? ועל כך השיב אביו שאכן כך, יום הדין הגדול יהיה סופה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה, רק תחיית המתים תביא לתחייה נצחית ולחיי רוח, שאליהם יזכו כל הצדיקים. וכך מתאר האב את רגע ההסתלקות של בנו: "פיו פתח בתשבחתה / לגלי עמיקתה ומסתרתה / כל זה היה יום שובתה / גמר שבעה נאסף ביום ערובתה | אוי  צריחה אחת היתה צריחתו / מעת חבלי מות אחזו אותו / אבי, פדיתיך! לא שינה מילתו, ואני אומר כמותו / איך לא עניתני בו כמו בי עניתו?!".

כלומר האירוע שבו שאל הילד את שאלותיו העמוקות היה ביום שבת, ועם גמר שבעה ימים, נפטר הבן בערב השבת הבאה. במותו זעק הבן לאביו שהוא מוכן למות כדי לפדותו מן הדין, ואף האב השיב כמותו וביקש למות תחתיו.

כך מחזיר אותנו קטע גניזה, שהתגלה באופן מופלא, אלף שנים לאחור, ומספק לנו הצצה על התמודדות עם המוות והשאלות האמוניות הכרוכות בו.