המרד שנגנז: מדוע הקצין הרומאי הקשוח קם בפני החכמים?

בשלהי חודש מאי, בשנת 337 לספירה, באו ימי חייו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול אל קצם. האיש שהפך את הנצרות לדת החוקית של האימפריה הרומית, הותיר אחריו לא רק מורשת דתית־מדינית, אלא גם אימפריה אדירה שהתפצלה – בלא רצונו – לשלושה חלקים. שלושת בניו ירשו את מלכותו, וכל אחד מהם אחז בידיו חלק מן העולם העתיק.

קונסטנטיוס השני, הבן האמצעי, ירש את המזרח – ובכללו גם את סוריה ופלשתינה. אך האחדות הרופפת לא ארכה ימים. תוך פחות מעשור, קונסטנטינוס השני נהרג בעימות מול אחיו קונסטנס, וזה האחרון נרצח בידי מפקד צבאו מגננטיוס, שהכתיר את עצמו לקיסר באירופה המערבית. קונסטנטיוס נותר לבדו – הקיסר החוקי האחרון לבית קונסטנטינוס, ואויבים מכל עבר.

בעוד מגננטיוס משתלט על גאליה, היספניה ובריטניה, נאלץ קונסטנטיוס לנטוש את המערכה המסוכנת מול פרס הסאסאנית במזרח, ולרכז את כוחותיו לביצור שלטונו. את מושכות האימפריה המזרחית הפקיד בידי בן דודו, גאלוס, אותו גם חיתן לאחותו, קונסטנטינה, כדי להבטיח את נאמנותו.

אך בעוד האימפריה הרומית נאבקת בכוחות מתפרקים מבית ומאויבים מבחוץ, גברו תסיסות גם ביהודה. מדיניותו של קונסטנטיוס הייתה שונה בתכלית מזו של אביו. בעוד קונסטנטינוס הגדול שמר על יחסים מאוזנים עם היהודים, קונסטנטיוס בחר להחמיר. סינוד הכנסייה באלווירה (339) ביקש לחצוץ בין יהודים לנוצרים; והחוק משנת 353 אסר על נוצרים להתגייר – אות לפחד מהשפעת היהדות.

בתוך כל אלה, בצידה השני של האימפריה פרץ שאפור השני מלך פרס למתקפה נוספת על מסופוטמיה, בניסיון להשיב את ערי הגבול לידיו. זה היה העימות השלישי שלו על העיר נציבין. יהודים בארץ ישראל הביטו על ההתפוררות הרומית והחרפת העימותים באמונה שהשעה כשרה לשינוי. הרוח המשיחית – רוח ישנה ששבה ומתעוררת בזמנים של משבר – הלכה והתפשטה.

וכך, בקיץ שנת 351, כאשר נפוצו שמועות על מפלתו של קונסטנטיוס מול מגננטיוס, נדמה היה לרבים כי האימפריה הגדולה עומדת בפני קיצה. השמועה הפכה לקרקע פורייה למרד. הוא לא סחף המונים – לא הייתה זו התקוממות עממית כוללת – אך קבוצות מהוגנות, חדורות תקווה, הרימו את נס המרד בציפורי, עיר שבין גבעות הגליל.

באישון לילה תקפו המורדים את חיל המצב הרומי בעיר, השתלטו על נשקו והתפשטו לעבר טבריה ולוד – מרכזים יהודיים ותעשייתיים בולטים. גם בירושלים הצליחו להכות את החיל הרומי הזעיר שישב בעיר ולכבוש אותה לזמן מה. הם חסו על הנוצרים, אולי כחוכמה פוליטית למניעת תגובה נוצרית קשה, אך לפי תיאוריו של תאופנס המודה, שפך דם של "עמי נכר" לא נמנע.

על פי ההיסטוריון אורליוס ויקטור, המורדים אף העמידו בראשם דמות בשם פטריקיוס, אותו תיאר כמעין מלך. לא ברור אם היה יהודי, פקיד רומי מקומי או מנהיג בובה של ההתקוממות, אך עצם העלאתו ל"מלכות" מסמלת את יומרות המרד.

בתחילה נראו הצלחות. הכוח הרומי הדל הובס, והמורדים שלטו בערים. אך לא לאורך זמן. הרומאים התארגנו, אספו כוחות וירדו דרומה מעכו לעומק הגליל. עד מהרה הפכו הערים לזירת קרב. הקינה שבמדרש פסיקתא רבתי – "קול צעקה משער הדגים… ושבר גדול מן הגבעות…", משמרת את זכר החורבן: ציפורי הועלתה באש, טבריה נפגעה, בלוד הושתקו חיים.

בבית שערים, אולי עוד מוקד מרידה, ממצאים מעידים על חורבן, אך לא חורבן גמור. בניגוד למרד הגדול או מרד בר כוכבא, התגובה הרומית הפעם הייתה מדודה: משטר צבאי, פגיעה בזכויות, אך לא חורבן טוטאלי.

המצביא הרומי אורסיקינוס נשלח לדכא את המרד. שמו – ולא שמו של הקיסר גאלוס – נזכר בפי חכמי ארץ ישראל. בתלמוד הירושלמי הוא מתואר כמי ששרף ספר תורה בצינברי, כמי שרדף אחרי יהודים והביא להסגרות הדדיות, אך גם כמי שזכה לאפיית לחם טרי על ידי יהודים, בעיצומה של השבת, על פיהם של חכמים – רבי יונה ורבי יוסה – מפני פיקוח נפש דרבים וכדי לרכך את לבו.

לאחר זמן, כשהתייצבו היחסים, ביקרו אותו אותם חכמים באנטיוכיה, והוא – הקצין הרומאי הקשוח – קם בפניהם ביראת כבוד. "כשאני יוצא לקרב", כך אמר להם, "אני רואה את דמותכם – ומנצח".

המרד נגמר. לא נגזרה גזירת שמד, לא נרדפו החכמים, לא פורקה הנשיאות. הפצע דימם, אך נסגר. האפיזודה שככה, לא הפכה לתנועה. היהודים שבו לשגרה, האימפריה – ליציבות זמנית, והזיכרון נשתמר בלחישה: ציפורי שתקה, אך לא נעלמה.