"חירות או מוות": סיפורה של המחתרת היהודית בצרפת

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. קבוצה קטנה של יהודים – גברים ונשים – התכנסה במרתף הטחוב הקטן. האווירה הייתה מתוחה. הזמנים לא היו פשוטים, אבל כל משתתפי הפגישה ידעו היטב למה הם מכניסים את עצמם. מעליהם, ברחוב, הדהדו נקישות המגפיים של שוטרי משטר וישי – השלטון הצרפתי החדש ששיתף פעולה עם הנאצים.

הם לא נפגשו כדי לדון או להתלונן. הם באו להקים צבא. יוזמיו היו אברהם פולונסקי, דוד קנוט, לוסיין לובלין ואשתו. המטרה הייתה נועזת: להציל יהודים מכל רחבי צרפת באמצעות הברחה דרך הרי הפירנאים, ולשבש את פעולות האויב באמצעות מבצעי חבלה נועזים.

באותו ערב הונף בפעם הראשונה דגל כחול־לבן במעמד השבועה. אחד־אחד הם נשבעו: "חירות או מוות".

כולנו מכירים את סיפוריהם של הפרטיזנים והמחתרות היהודיות במזרח אירופה – את גבורת הלוחמים במרד גטו ורשה, את חוליות הפרטיזנים הנועזות ביערות אוקראינה ואת שיירות הלוחמים שתקפו רכבות ביערות פולין. אבל לא רבים יודעים שגם בצרפת, הרחק מהשלגים של מזרח אירופה, פעלה מחתרת יהודית נועזת. היא אמנם לא פעלה בסבך היערות הפולני, אלא בסבך הסמטאות טולוז ופריז.

הכירו את סיפורו של "הצבא היהודי" – המחתרת היהודית של יהודי צרפת, שחרטה על דגלה מטרה כפולה: הצלת יהודים מגירוש והשמדה, ומלחמת חורמה באויב הנאצי.

הקמת הצבא לא נעשתה ביום אחד. בתחילה היה עליהם לגייס לוחמים. לאט-לאט החלו הלוחמים להתגייס, אחד-אחד. מדובר היה בצעירים בעלי רקע ציוני, רובם פליטים ממזרח אירופה או חברי תנועות נוער יהודיות מקומיות. תחת הנהגתם של אברהם פולונסקי, דוד קנוט, לוסיין לובלין ואשתו, החלו לארגן גרעין לוחם קטן שפעל בזהירות מרבית, תוך סיכון יומיומי. בהיעדר נשק, האימונים הראשונים נעשו בידיים חשופות – תרגול תנועה, מארבים, שינון קודים. הם נעזרו בקשרים עם קבוצות התנגדות צרפתיות, אספו מודיעין, הבריחו נשק דרך קשרים עם הבריטים ואף גייסו כספים לטובת פעולות עתידיות. ואז הגיע השלב לעבור מתכנונים למעשים – הצלת היהודים בפועל.

הם תכננו להבריח יהודים ששהו במסתור – חלקם פליטים שזה עתה נמלטו מאזורי כיבוש, אחרים יתומים או משפחות שלמות – החוצה מצרפת, דרך הגבול אל ספרד. ספרד אמנם הייתה בעלת ברית אידיאולוגית של גרמניה, אך לא הייתה תחת שליטתה הישירה, והבריחה אליה נחשבה לאפשרית – אם כי מסוכנת מאין כמותה.

לשם כך הוקמה רשת חשאית של מסלולים, נקודות מעבר, בתי מסתור ומדריכים מקומיים, שחלקם כלל לא היו יהודים. בלילות קרים, לעיתים מושלגים, עברו קבוצות קטנות את רכס הפירנאים – הרים תלולים, בעלי שבילים צרים וחלקלקים – כל זה כשמאחור אורבים חיילים גרמנים ושותפיהם ממשטר וישי. פעמים רבות נאלצו המלווים לשאת ילדים על הגב או לחצות נחלים קפואים כדי לחמוק מסיורי החיילים.

למרות הקשיים, מאות יהודים חולצו בדרך זו והועברו בהמשך לפורטוגל, או אל מחוץ לאירופה. מבחינת אנשי הצבא היהודי, כל יהודי שיכלו להציל היה עולם מלא, וכל יהודי שהצליחו להציל היה עבורם ניצחון גדול על הנאצים.

במקביל למבצעי ההצלה, החלה המחתרת לפעול גם בלב החזית – מאחורי קווי האויב. חוליות קטנות, חמושות באקדחים מאולתרים ובחומרי נפץ שהוברחו בקושי רב, החלו לבצע פעולות חבלה נועזות: פיצוץ פסי רכבת ששימשו להעברת תחמושת, פגיעה במפעלי תעשייה שעבדו עם הגרמנים וחיסול משתפי פעולה שפעלו כחוליות ריגול נגד יהודים. כל פעולה דרשה תכנון קפדני, תיאום עם מחתרות צרפתיות נוספות ולעיתים גם הקרבה עצמית.
הכוחות היו דלים, אך הפגיעות היו מדויקות. במספר מקרים הצליחו לוחמי הצבא היהודי לעכב שיירות תחמושת של הוורמאכט, ולשבש את העברת כוחות בדרום־צרפת. כל פיצוץ כזה לא רק החליש את האויב, אלא גם שידר מסר: היהודים כאן, והם לא מתכוונים להיכנע.

בקיץ 1944, עם התגברות פעולות ההתנגדות בצרפת, צורף הצבא היהודי באופן רשמי לשורות כוחות הפנים של צרפת (FFI), תחת השם "הארגון היהודי הלוחם". היה זה רגע של הכרה – הכרה בלחימה, בהקרבה ובתרומה הייחודית של המחתרת היהודית למאבק. אנשי הארגון השתתפו בקרבות לשחרור הערים ליון וטולוז, סייעו בפיצוץ גשרים, עצרו רכבות גרמניות ונלחמו כתף אל כתף עם הלוחמים הצרפתים.

אך ההצלחה לא באה בלי מחיר. רבים מהלוחמים נתפסו בעודם פועלים בשטח. חלקם עונו ונרצחו, ואחרים נשלחו למחנות השמדה. 25 לוחמים מהארגון נשלחו לבוכנוולד, וחלקם לא חזרו מעולם.

למרות הכול, הם לא חדלו. גם בשעות הקשות ביותר המשיכו לפעול – מתוך הבנה ברורה: כל רגע של התנגדות, כל יהודי שניצל, כל מסילה שהתפוצצה – הם ניצחון על הנאצים, ומבחינתם זה היה שווה הכל.

סיפורו של הצבא היהודי בצרפת הוא עוד פרק מפואר בהתנגדותם של היהודים לנאצים, ומסירותם של היהודים להצלת אחיהם. ראוי שנזכור את הגבורה שלהם.