היסטוריה וארכיאולוגיה

משהו בנפש היהודית שלו – החיפוש, השאלה, הבחינה המתמדת – דחף אותו לשאול שאלות שאחרים נמנעו מלהעלות. הוא הביט על הכלורופיל, אותו פיגמנט ירוק שכל ילד לומד עליו בשיעור ביולוגיה, ושאל: אם זהו החומר שמאפשר לצמחים לחיות, אולי יש בו גם רמזים עמוקים יותר שיכולים לסייע לאדם?

הגסטפו סימן את ננסי כמטרה מרכזית. הם כינו אותה "העכבר הלבן", משום שהיא, כמו עכבר, שוב ושוב נעלמה להם מהידיים. שינתה דפוסי תנועה, החליפה כינויים, עברה בין ערים בלי להותיר שגרה ניתנת לאיתור

מין אחד, קטן ושברירי, שנעלם מן הטבע בגלל תשוקת האדם לצבע וליופי – ונאבק לחזור בזכות אותה יכולת אנושית בדיוק: היכולת להתארגן, לתכנן, להשקיע משאבים ולעמוד מול הטבע, הפעם כדי לתקן ולא כדי להרוס

הרכבת הנאצית כבר שועטת מזרחה ומחנות ההשמדה בפולין "מוכנים לפעולה". לתוך המציאות הזאת נכנס נזיר שקט, בעל פנים רכות ומשקפיים עגולים - אף אחד מהעולם שמסביבו לא דמיין שדווקא הוא יהפוך למפקד רשת הצלה שחילצה מאות ילדים יהודים מן המוות

תנאי החיים במקום, כמו ברוב המוסדות הדומים, היו קשים: משמעת אכזרית, ענישה גופנית, הזנחה היגיינית ותפיסה בסיסית שהדיירים הם חסרי תקווה שיש לשמור עליהם סגורים ושקטים. דאון, שהגיע לשם כרופא צעיר ושאפתן, נדהם ממה שראה – והחל להפוך את המקום מן היסוד

איך ייתכן שבטון בן אלפיים שנה מחזיק מעמד בגלי מלח, רעידות אדמה וזמן, בזמן שהבטון המודרני שלנו מתעייף אחרי כמה עשרות שנים?

לאחר עשרות שנים של חיים נוכריים, פשט את דמות "ג'ורג' נייגל" ושב אל שם ילדותו, אל אמונתו, אל חסידותו. הוא חזר לארץ, חזר לכפר חסידים, אל אותם שבילים שאותם חרש בצעירותו עם מחרשה פשוטה ועם אמונה ענקית. כבר לא כאדמו"ר גדול מוקף חצר, אלא כזקן צנוע, מתקן, מבקש מחילה

הקצוות קרועים, הכתב ערבי-עות'מאני, ועליו ים כחול עמוק, ספינות, חיות מוזרות. כך צצה מחדש לעולם מפת פירי ראיס, מפה שנערכה בשנת 1513 בידי אדמירל עות'מאני, והפכה לאחת החידות המפורסמות בתולדות הקרטוגרפיה

בקיץ האחרון צללו קבוצת חוקרים אל תחתית אגם קטן, ובתוך שכבת בוץ יציבה גילו אוצר שלא ייאמן: מאגר נשק שלם מהמאה ה־11, שמור כמעט ללא פגע

גיטו היה מגלומן פרנואידי ששכנע את עצמו כי מגיע לו תפקיד דיפלומטי על בסיס… כלום. הכדור שנורה אל גבו של גארפילד היה רק תחילת האסון, לא סופו. מה שהרג את הנשיא לא היה הקליע – אלא הרפואה של זמנו

תחילה צחקו עליו. איך יכול אדם שאפילו אינו קורא אנגלית, להמציא כתב? אשתו, מתוסכלת מאובססיית העבודה שלו, שרפה חלק מרשימותיו. חבריו חשבו שהוא רדוף דמיונות. אבל סקויה לא ויתר

בין צריפים פשוטים ועתיד לא ברור, צמחה אצלו ההבנה שהדרך היחידה לנקמה אמיתית במשטר שהחריב את משפחתו, היא בנייה: לבנות ידע, מדע, טכנולוגיה

מאחורי השם הפיוטי הסתתרה מציאות קשה ואכזרית. ההנהגה הצבאית היפנית, שראתה כיצד צי המלחמה שלה מתרסק מול העליונות האמריקנית, חיפשה "נשק נס". התוצאה הייתה החלטה מודעת להשתמש בגופם ובחייהם של אלפי צעירים כאמצעי נשק חד-פעמי

הורים נרעשים הגיעו אל מרפאתו של האס מכל רחבי ארצות הברית – עם ילדים ש"איבדו תקווה". חלקם תיארו לימים איך הילד שלהם הועמד כמעט על סף קבר, ואז קיבל הוראה מוזרה: מעכשיו הוא "ילד בננה"

ממצא זה תאם לפתע סדרה של תגליות ארכאולוגיות מהשנים האחרונות, שהצביעו על כך שמרכז העיר העתיקה נמצא דווקא באתר שונה מעט. שילוב העדויות – אסטרונומיה, כתבים עתיקים וארכאולוגיה – סגר את המעגל

על פני השטח – שקט אלפיני כמעט מושלם. מתחת לפני המים – עיר שלמה מופיעה לעין האדם, אחרי שש מאות שנה של שתיקה

אף אחד לא יוצא מרצונו לתוך גיהנום כזה. ואז, כמעט כבדרך אגב, נשמע הקול: "אני אלך". מרדכי דוצ'ימינר, בן 25, מרים את הראש. הוא מבין את המשמעות – ויוצא

ואז הגיע האסון. בשנת 612 לפנה"ס חרבה נינוה בידי קואליציה בבלית־מידית. הארמונות עלו באש, הממלכה קרסה – אבל כאן נכנס לפעולה הפרדוקס הגדול: האש, שאמורה הייתה להשמיד את הידע, דווקא הצילה אותו

קנה רובה ושני אקדחים מהודקים לגופה, שני רימונים מוסתרים עמוק בבגדיה, ותחתית כפולה בסלים שבהם חומרי נפץ מוסווים מתחת לשכבה תמימה של תפוחי אדמה. זו הייתה רניה קוקילקה – שליחת מחתרת, לא לוחמת מהאגדות אלא נערה מגטו קטן בפולין, שנדחקה לתוך תפקיד של חיים או מוות

המעפילים הובלו למעצר בחיפה ובעתלית; הספינה נגררה, הפרשה נרשמה כהצלחה מודיעינית – והפיקוד הבריטי סימן וי. אלא ששם, רגע אחרי שהדלת נסגרה על העצירים, התחיל המהלך שהבריטים לא חזו: הקרב עבר מהים אל אולם בית המשפט

דווקא מתוך האנטישמיות שלו, הוא החל לראות בציונות כלי שימושי. בשונה מאנטישמים שחלמו על גירוש אלים או מחנות ריכוז, מילדנשטיין האמין שבניית בית לאומי יהודי בפלשתינה הבריטית יכולה לספק "פתרון" מסודר יותר

האם זו אוניית סוחר נייטרלית, או נושאת אספקה לצוללות גרמניות? האם האור שנעלם מאחורי האי הוא חלק משיירה מוסווית, או סתם ספינת דיג מאוחרת? מתוך הצללים הללו היא בנתה, לילה אחרי לילה, דו"חות קרי רוח שהוזנו למערכת המודיעינית הבריטית

המלך שניסה למחוק מצוות, זהות ומקדש - וסיים כסמל לחושך שהוליד את אחד מסיפורי הגבורה המדהימים ביותר בתולדות ישראל

הוא ועמיתיו אספו תולדות חיים מפורטות של אנשים עם מחלות כרוניות, והשוו בין דפוסי אישיות, טיפול במתח, תחושות בדידות או תמיכה – לבין מדדי מערכת החיסון ומצב המחלה. שוב ושוב עלה אותו דפוס: אנשים עם תחושת חוסר אונים, בידוד רגשי או קונפליקטים פנימיים חריפים – נטו ללקות במחלה קשה יותר, או בהתקפים תכופים יותר

לראשונה מאז ימי בית שני, כוח נוכרי מכריז בפה מלא שהוא מכבד את קדושת ירושלים של כל הדתות, והעיר ניצלת מהפצצה מסיבית שהייתה עלולה למחוק חלקים נרחבים ממנה

הארכיאולוגיה, כמו תמיד, מתעקשת על הוכחות. חפירות מדויקות יותר, שנערכו כבר במאה ה־20 והועמקו בתחילת המאה ה־21, גילו פרטים מטרידים

בתוך תערובת של בוץ, דם וצחנה, צעדה אישה אחת עם מנורת שמן ביד – והחליטה להילחם באויב שלא הופיע בדו"חות הקרב: הזיהום

ביישוב העברי סערו הרוחות. החלטת הבריטים לגרש את הפליטים למאוריציוס נחשבה בגידה אנושית ומוסרית בעיתוי האכזרי ביותר – בשיא מלחמת העולם השנייה, כאשר דלתות העולם נסגרו בפני פליטים יהודים. אנשי ה"הגנה" החליטו שלא לעמוד מנגד

הכול קרס באוגוסט 1942. הגרמנים פלשו, הוקם גטו, וביום אחד נורא רוכזו כ־1,850 מיהודי לנין ונורו אל תוך בורות ביער. רק 28 בעלי מקצוע "חיוניים" נותרו בחיים – בהם פיי, כצלמת

ב־13 במאי 1946 גלשו אל נמל חיפה שתי אוניות מעפילים קטנות, על סיפונן כאלף ניצולי שואה. אחד מהם היה מרדכי טובין, בן 32, שבאמתחתו מזוודה דלה, מספר על היד - וסיפור בלתי ייאמן על תעוזה, זיוף, והברקה יהודית שהביכה את האימפריה הבריטית והכניסה להיסטוריה את השם המוזר: T.T.G.