היסטוריה וארכיאולוגיה

בשנת תפ"א (1720) תקפו הנושים הערבים את חצר האשכנזים בירושלים. המבנים נהרסו, בתי המגורים נבזזו, ובית הכנסת האשכנזי הגדול נשרף וחרב. האירוע היה כה טראומטי, עד שהמקום כולו נודע מאז בשם "החורבה"

עד אז ידעו המנתחים להצמיד שני חלקי עצם שבורה זו לזו, וידעו כי הם מתאחים בחזרה. אך איליזרוב לקח את הדברים צעד אחד קדימה: אם העצם יודעת להתאחות, למה שלא תדע גם לבנות את עצמה מחדש?

במרכז התגלית עמד ממצא יחיד במינו: אבן מגדלא. זוהי אבן גיר מלבנית, חצובה ומעוטרת בתבליטים, שהתגלתה בתוך מתחם בית הכנסת. על אחת מפאותיה מופיעה מנורה בעלת שבעה קנים, ולצדה כלים ועמודים

האנשים שקיבלו את ההזרקה לא חלו במחלה, לא היו מדבקים ולא נשקפה להם כל סכנה מיוחדת. אולם בדיקות המעבדה הצביעו על תוצאה שנראתה לגרמנים כהוכחה לקיומה של מגפת טיפוס. כאשר חלק את הממצא עם עמיתו, הבינו השניים כי בידיהם אפשרות יוצאת דופן. במקום להילחם בנאצים בנשק, ניתן יהיה לנצל את פחדם ממחלות

זה התחיל בנקישה מסתורית בדלת באמצע הלילה, והפך למבצע הצלה יוצא דופן עם מנהרת מילוט באורך 50 מטרים ורשת התרעה סודית. סיפורם של בני הזוג שחילצו עשרות יהודים בהולנד מציפורני הגסטפו

אייזנמנגר הכיר את המקורות היטב, ציטט אותם בשפת המקור והציג עצמו כחוקר אובייקטיבי. כתוצאה מכך, היה קשה הרבה יותר להפריך את טענותיו בעיני הציבור הנוצרי. מנהיגי הקהילות חששו שהספר יהפוך לנשק מסוכן בידי אויבי היהודים ויעורר מחדש עלילות, גזירות והסתה

בשנת 1935 מכרו הוריו של רושרו את הבית. ההורים הוסיפו בחוזה המכירה דרישה שהחדר יישמר כפי שהוא למשך חמש מאות שנה. מבחינה משפטית, לפי החוק הצרפתי, התחייבות לחמש מאות שנה היא סעיף בלתי חוקי או חסר תוקף ממשי, אך במשך עשרות שנים כיבדו בעלי הבית את רצון ההורים

מבין קהל הילידים המתגודדים על החוף לצפות במחזה, נע אדם שנראה אירופאי, לבוש בחליפה יקרה, ופנה אל הנוסעים הפורטוגזים בשפה איטלקית בניב ונציאני. אנשי הצי של ואסקו דה גאמה הופתעו לפגוש אדם אירופאי במה שנחשב אז כסוף העולם

במצרים יש שפע של מים, התפקיד היחיד של המצרים הוא לחפור תעלות שיעבירו את המים מהנילוס אל השדות. בארץ ישראל המצב שונה: אין נהרות גדולים, יש מעט נחלים, ובהם מעט מים. איך הצליחו בני ישראל, אם כן, לפרנס מיליוני בני אדם בשפע והצלחה?

בשנת 1901 הגיע בורקהרט לראשונה לצנעא, שם נתקל באחת הקהילות המבודדות ביותר של העם היהודי. הוא למד להכיר את בני הקהילה מקרוב, תיעד את מנהגיהם, שמע את סיפורי חייהם, רשם ביומניו וצילם אותם. הייתה זו הפעם הראשונה שבה צולמו יהודי צנעא לצורך תיעוד שיטתי

עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה לצד בעלות הברית, נאסרו בעלי האזרחות האמריקאית בירושלים, ובהם לוין. הוא הצליח לברוח ומצא מקלט בבית ידידו ומורהו לערבית. השניים נעצרו בעקבות הלשנה, הובאו לדמשק ונידונו לעונש חמור, אך שוחררו בעקבות נסיגת הצבא העות'מאני במלחמה

היציאה מהנמל הייתה מלווה בהתרגשות גדולה. רבים מהנוסעים ראו עצמם כמי שהצליחו להימלט ברגע האחרון. לפניהם השתרע הים השחור, ומעבר לו הדרך אל ארץ הקודש. אלא שהים לא האיר להם פנים

בראשית שנות ה-70 של המאה העשרים דיווחה מחלקת האזנה של הצי השבדי על אותות תת-ימיים בלתי מוסברים. הים מלא ברעשים מרעשים שונים, שכולם פחות או יותר מוכרים לאנשי המקצוע. אך האותות האלו היו קצביים, בעלי דפוס חוזר, הזכירו שידורי מורס, אבל לא תאמו לשום צופן מוכר

חוקרי המקרא בטוחים היו שנפלו טעויות בנוסח של ישעיהו, שהנוסח שלנו הוא מאוחר, משובש, שהנוסח פעם היה שונה. והנה: מגילת ישעיהו זהה לחלוטין לנוסח המסורה! אלפיים שנה חלפו, אף אחד לא יכל לחזור בזמן ולבדוק, הסופרים העתיקו בחרדת קודש כל אות מהנביאים, והנה – ההעתק שווה למקור

הממצא הבולט ביותר הוא שגם לפני אלפיים שנה, הזמן שבו יוצרו התפילין שנמצאו באזור ים המלח, היו שני מנהגים בתפילין: אחד כמו רש"י ואחד כמו רבנו תם. שניהם מייצגים מחלוקת עתיקת יומין בין שני מנהגים

הממצאים הארכיאולוגיים מוכיחים, כי במאות השנים הראשונות לשבתם בארץ בני ישראל לא השתמשו בשום פסל, מסכה, דמות וצורה. לכן בבנייה הישראלית אין זכר לציורים וצורות

עוד באותו לילה החלו הניסיונות מצד האויב לטפס בסולמות ולחדור לעיר בחסות הפגזות ויריות. בתוך כמה שעות, בבוקר יום ראשון, 26 בנובמבר, כבר הסתובבו חיילים צרפתים ברחובות פראג, והעיר נכבשה

לאונור, תופרת במקצועה, הייתה בת 22, לא נשואה עדיין. היא נתפסה שומרת את חוקי התורה – מדליקה נר בערב שבת בתוך קופסה סגורה, כפי שהעידו שכניה. היא נחקרה בעינויים במשך חודשיים, שבהם ניסו להוציא ממנה הודאות ב"פשעיה הגדולים"

משה רבנו מזכיר כמה פעמים את הגלות הנוראה לאורך ספר דברים, אבל בסוף הספר באים דברים שנראים קשים עוד יותר: לא רק שבני ישראל יגלו מהארץ, אלא שהארץ תהיה כמו סדום ועמורה, גפרית ומלח, לא ייזרע ולא יצמח בה עשב. אך הרמב"ן, שביקר בארץ ישראל לפני כ-750 שנה, רואה בדבר בשורה טובה

קליין היה האדם הראשון ששם לב לאבן אחת יוצאת דופן, שחורה ומוארכת. תיש מגודל עמד עליה, וכסם אזוב שכיסה את חלקה. קליין הרהיב עוז והתקרב, ולתדהמתו גילה כי האבן מכוסה שורות של כתב צפוף, והכתב – כתב עברי קדום

באותם חודשים הייתה היציאה מאוסטריה כמעט בלתי אפשרית. יהודי יכול היה לעמוד בתור, לשלם מיסי יציאה, לרשום את רכושו, לוותר על נכסיו – ועדיין להיתקע בלי יכולת לצאת, מפני שמדינות העולם סגרו את שעריהן

חפרע השקיע מאמצים עצומים בחיזוק מעמדו הדתי והפוליטי. הוא היה גם מצביא שנאבק בבבלים, וגם בונה אמן שביקש לבסס את שלטונו באמצעות בניין מבנים מרשימים בעיר הקדומה ממפיס. המקדש משקף ניסיון להציג את המלך כממשיך מסורתם של הפרעונים הגדולים, ולהעניק לגיטימציה לשלטונו

הם נלחצו זה אל זה תחת דוכן העץ הקטן המחופה קש, ואמרו את הווידוי פעם ועוד פעם, כך עשר פעמים. עד שהשתרר שקט יחסי, ואז החל העשן לעלות. הם לא יכלו לנשום. בלית ברירה הם זחלו לאחור, אל השדה הפתוח, ושם פתחו בריצה אל האופק

המשדר הוסתר מתחת ללוחות הרצפה, ואנטנה דקה נמתחה בין הצריפים כשהיא מוסווית כחבל כביסה תמים. במשך שבועות המתינו אנשי המחתרת לרגע המתאים. הם ידעו כי ייתכן שתהיה להם הזדמנות אחת בלבד. אם יאתרו הגרמנים את מקור השידור, הכול יאבד

אל המסע הזה התכוננו גם השודדים. הם ידעו כי יהודים מעמיסים את כל רכושם על עגלות ויוצאים לדרך, ומבחינתם היתה זו הזמנה לפעולה, לשוד. רבים מיהודי פאס נשדדו בדרכם, והגיעו ללא פרוטה אל מקנס

המאבק היה קצר ואכזרי. כאשר הבינו כי אין דרך לחמוק מהמעשה שכבר עשו, נטלו את התכשיטים, גררו את גופתה אל גדת הנהר והשליכו אותה למים הקרים. הנהר נשא עמו את הסוד הנורא

בשנת 1909 פרסם וינר את ספרו המרסק לחלוטין את תיאוריית ביקורת המקרא. ככל שהעמיק לחקור, גילה כי התורה היא מסמך אותנטי, אמיתי ומקורי, וכל סיפורי הזיופים של מבקרי המקרא אינם מחזיקים מים

סלבה שחה שלושה ימים באוקיינוס הפתוח, ללא אוכל ושתייה, מצויד רק בסנפירים, מסכה ושנורקל. הוא עבר מרחק של כ-100 קילומטרים עד שהגיע לחוף

המשפחות הגדולות, בלונדון ובמרוקו, חיפשו שליחים שינהלו את הפעילות בתוך הג'ונגל. לצעירים הוצע מודל עסקי: המשפחה מממנת את המסע והסחורה, והסוחר פועל בשטח ומחזיר את הגומי לשווקים באירופה

הנער הגיע לקנדה, שמו השתנה למוריס כהן, והוא עבד על מסילות הברזל הארוכות של צפון קנדה. יחד איתו עבדו מהגרים סיניים רבים. באחת ההזדמנויות מהגר סיני הותקף, ומוריס יצא לעזרתו