היסטוריה וארכיאולוגיה

כאשר גולשים במורדות האררט כמה קילומטרים כלפי מטה, מגיעים אל הכפר ארזאפ. בכפר הזה מוכרות כבר שנים רבות עשרות אבני ענק. האבנים הינן מאונכות עם חורים בראשן. ישנם חוקרים המכנים את האבנים האלו "אבני נח", להשערתם מדובר במשקולות שהיו קשורות לתיבה כדי לייצב אותה בים הסוער ולמנוע ממנה להתהפך

מבנה ייחודי מסוגו, בנפח של כ-200 מ"ק, עבר לאחרונה עבודות שימור והנגשה מורכבות על ידי רשות הטבע והגנים. הממצאים, שנחשפו בעבר, מונגשים כעת לציבור ומספקים הצצה מרתקת לחיי הקהילה היהודית ששגשגה באזור לפני כאלפיים שנה

נניח לרגע את השאלה איך עשו את הדיסק - אבל לשם מה? לשם מה המצרים צריכים משהו שנראה כמו מדחף? הגלגל עדיין לא הומצא באותו תקופה. אם אין גלגל, לשם מה צריכים מדחף?

עוצמתה של פאוקר הייתה כרוכה גם באכזריות המשטר שאותו ייצגה. היא זוהתה עם ביצורו של הסדר הסטליניסטי ברומניה, עם חיסול יריבים פוליטיים, עם הלאמות, עם דיכוי של מוסדות עצמאיים ועם הכפפת רומניה באופן כמעט מוחלט לקו הסובייטי. במבט הזה, הכותרת "האישה החזקה בעולם" מקבלת צל אפל

ביום הולדתו השנים עשר, פתח שוב את פיו והחל לדבר דברים שנשמעו כמו נבואה. הוא תיאר את כל העתיד לקרות לעם ישראל, ואז, בסיימו את דבריו – נפל ומת. היהודים בגליל כינו אותו "נחמן חטופא" או "נחמן קטופא", על שם פטירתו הפתאומית, ודבריו נכתבו בספר מסתורי בשם "נבואת הילד"

כשגילו אנשי בולוניה שהדלי נעלם, דרשו את החזרתו. מודנה סירבה, ואף הציבה את הדלי לראווה בארמון העירוני שלה. מכאן התלקחה מלחמת הדלי. שנים של סכסוך טריטוריאלי, כבוד פגוע, דת ופוליטיקה היו הגורם, אבל הדלי היה הקש ששבר את גב הגמל

בשנת 1955 פורסם המסמך במלואו, למעט מספר חלקים חסרים, מצדו האחד מופיעים שמות של שמונים מצריים שהיו חייבים לעסוק בעבודות שונות. ומצדו השני שמותיהם של 90 עבדים, כולל פניה אישית לשר בית הסוהר המציינת את חטאו של כל אחד מהם. מצוין גם מוצאם של העבדים, וכאן ההפתעה

למעלה מחודש הוא בדרכים, מחזיק באמתחתו מכתב אל הכהן הגדול. תוכן המכתב קצר מאוד. מלבד כמה מלות ברכה הוא מכיל את השאלה: "שלח לי אימתי תעשו הפסח". מי הוא המצרי המתעניין בזמן חג הפסח? שמא פרעה?

"מכתבי אל-עמארנה" הם סדרת מכתבים שנשלחו ממלכי כנען אל פרעה בתקופת כיבושי יהושע בן נון, ומתארים את כיבוש הארץ בידי עם זר שמכונה בשם "עפירו" או "עבירו"

חקלאי דרוזי, שבא לעסוק במלאכתו בסמוך לשרידי היישוב העתיק, נתקל במטמון עצום של מטבעות כסף, טמון בתוך כדי חרס. לא מטבעות בודדים היו שם ואף לא קופה קטנה של אדם פרטי, אלא אוצר של ממש: 4,560 מטבעות כסף במצטבר

האם ניתן היה לנצח את גרמניה הנאצית מוקדם יותר? מובן שהכל בידי שמיים, אבל היסטוריונים כיום טוענים כי טכנית זה היה אפשרי

כאשר ניתנה הפקודה לירות, סירב שולץ להשתתף. הוא יצא מן השורה, הוריד את נשקו והלך לעמוד לצד הנידונים. הוא לא צעק, לא נשא נאום, לא עורר מהומה. הוא פשוט בחר היכן לעמוד

בעת המרד הגדול של היהודים ברומאים, הפך גן העדן לגיהינום. הקרב הימי בכינרת, כפי שהוא מתואר אצל יוסף בן מתתיהו, היה בין הרגעים החריגים והטרגיים ביותר במרד הגדול נגד רומא

כפרים שלמים נמחקו באחת. משפחות התעוררו לשאגת מים במקום לצלצול התרנגול. מי שלא טבע בגל הראשון – מצא עצמו על גגות, על עצים, או נודד ברגליים יחפות כשמים גועשים מימינו ומשמאלו. זרם הנהר הצהוב – הנהר שנחשב לערש הציוויליזציה הסינית – הפך באותו קיץ לקבר המוני גועש

סביב אגם ניוס נמצאו עם שחר מאות בני אדם מוטלים ללא רוח חיים, לצד אלפי ראשי בקר וחיות בר. לא קדמה לאירוע רעידת אדמה משמעותית, לא התפרצות געשית גלויה ולא כל התרעה שניתן היה לחוש בה מראש

הוא נותן לה פקודה אחת יוצאת דופן: קודם לחיות. מזון סדיר, שלוש ארוחות ביום, מנוחה, מקום לישון. עבור אישה ששרדה על שאריות רקובות, זו כמעט תחושת גן עדן. בתוך שבוע הפצעים נסגרים, השיעול נרגע, והעיניים הכבויות מתחילות לקבל ניצוץ

בתוך המגילה מצא הספרן דניאל ליפסון "תעודת כבוד" לילדה יהודייה מאמסטרדם. מה עלה בגורלה של פסיה בלומיסט במהלך השואה? האם שרדה? תשובה על כך הגיעה רק אחרי שנים, כאשר יצא ספר חדש לאור

כשהשמועה התקרבה מהר יותר מן הרוכבים עצמם, כבר ידעו הכול כי הקוזאקים בדרך. דפיקות סוסים בשדות, עשן באופק, פליטים נוספים הנכנסים בשערים בפנים קפואות – הכול הצביע על כך שהעיר עומדת בפני מבחן קשה

תנועת המוסר לא ביקשה להחליף את התורה, אלא להוסיף לה ממד של עבודה פנימית שיטתית: חשבון נפש, התבוננות, לימוד ספרי מוסר ולעיתים אף תרגולים רגשיים של יראה והכנעה. אבל כאן בדיוק נולדה ההתנגדות

לא עצמות, לא שיניים, לא שלדים קשיחים – אלא רישומים עדינים של יצורים רכים, כאילו הטבע עצמו הטביע זיכרון של חיים שנעלמו מבלי להשאיר צאצאים ברורים. זהו עולם האדיקאר – תעלומה ביולוגית שמסרבת להתיישב בנוחות עם כל מה שחשבנו שידענו על מבנה החיים

הבית שבו פעל בית המרקחת נבנה בשנותיה הראשונות של שכונת מחנה יהודה. אליעזר אופלטקה, רוקח שעלה מפראג, הקים את בית המרקחת בקומת הקרקע, בעוד הוא עצמו מתגורר בקומה השנייה. כך פעל המקום במשך עשרות שנים, כחלק בלתי נפרד מן המרקם הירושלמי של פעם

מתחת לגבעת גיר תמימה למראה, נחצב בשקט אחד הפרויקטים המטורפים ביותר שיצאו מהדמיון החולני של המשטר הנאצי: תותח-על באורך של יותר מ-100 מטר, קבוע בזווית לעבר לונדון, שנועד להמטיר על הבירה הבריטית מאות פגזים ביום ממרחק של יותר מ־150 קילומטר. זה היה ה-V3, "נשק הנקם" השלישי של היטלר

על הרקפת איום מפחיד יותר: שם נורא ומזעזע. אם היית פונה לתושבי הארץ לפני כמה דורות ומדבר על רקפת, איש לא היה מבין מה אתה רוצה. לצמח קראו "לחם החזירים" - תרגום שמו בגרמנית. ומי זה ילך להגן או לחקוק חוקים על צמח עם שם מזעזע כזה?

יש אירוניה יפה בכך שדווקא מהגר יהודי, שברח מרדיפות, כתב את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר לאמריקה. אך אולי אין זה מקרה. מי שראה את אמריקה כארץ מקלט, כהזדמנות לחירות ולכבוד אנושי, יכול היה לנסח את תמצית התקווה האמריקאית בפשטות כזו

המלך, שהתחיל את דרכו כנסיך ספורטיבי, משכיל וכריזמטי, סיים אותה כגוש סובל של בשר חולה, מבודד בחדריו, מוקף יועצים שמפחדים לומר לו את האמת

בהסכם שביתת הנשק עם גרמניה התחייבו הצרפתים שצי המלחמה יפורק מנשקו, שיעמוד בנמלים תחת משמר צרפתי ושמכלי הדלק שלו יישמרו ריקים – כדי שלא יוכל לצאת לקרב. הגרמנים סמכו על כך שהצי לא ייפול לידי הבריטים, אבל כבר אז חלמו בסתר להשתלט עליו ביום פקודה

הנהגת הדור, ובראשה המהרי"ל, הבינה את גודל הסכנה. נשלחו אגרות לכל הקהילות, ובהן הוראות ברורות: לקבוע ימי צום רצופים, להרבות באמירת סליחות, לקבוע סדרי תפילה מיוחדים ואף לומר תפילת נעילה, דבר חריג מחוץ ליום הכיפורים

בהפטרת פרשת יתרו אנו קוראים על ישעיהו הנביא, אשר עודד את אחז מלך יהודה מול מלך ארם. מי היה אחז? מה היה האיום שנשקף לו ממלך ארם? ומדוע עודד אותו ישעיהו?

משהו בנפש היהודית שלו – החיפוש, השאלה, הבחינה המתמדת – דחף אותו לשאול שאלות שאחרים נמנעו מלהעלות. הוא הביט על הכלורופיל, אותו פיגמנט ירוק שכל ילד לומד עליו בשיעור ביולוגיה, ושאל: אם זהו החומר שמאפשר לצמחים לחיות, אולי יש בו גם רמזים עמוקים יותר שיכולים לסייע לאדם?

הגסטפו סימן את ננסי כמטרה מרכזית. הם כינו אותה "העכבר הלבן", משום שהיא, כמו עכבר, שוב ושוב נעלמה להם מהידיים. שינתה דפוסי תנועה, החליפה כינויים, עברה בין ערים בלי להותיר שגרה ניתנת לאיתור