דפים זעירים בכתב קטן: המחזורים שנכתבו במסירות נפש

למחזור של ר' נפתלי שטרן לא היה בית דפוס. לא היה לו מגיה, ולא הייתה לו כריכה שעליה נחרט שם בעליו באותיות זהב. היו לו שיירי נייר משק מלט, גדם של עיפרון וזיכרונו של בעל תפילה מהעיירה סאטמר. את הנייר השיג תמורת מנות לחם. במחנה עבודת הכפייה וולפסברג, לקראת ראש השנה תש"ה, הייתה זו עסקה מצויה: אדם מוכר את האוכל שלו תמורת דבר אחר שחשוב לו.

על הנייר הזה, שקנה בעד מיעוט חלבו ודמו, כתב את תפילות ראש השנה. את דפי המחזור הסתיר על גופו עד לשחרורו בשנת 1945. לאחר המלחמה הקים משפחה חדשה, ועלה לארץ ישראל. במשך 43 שנים היה מניח ר' נפתלי את המחזור שבכתב יד בתוך המחזור שממנו התפלל לאחר המלחמה. בראש השנה היה מוציא את הדפים ומשתמש גם בהם. לבסוף החל הנייר להתפורר, והצורך לשמרו הביא את ר' נפתלי להחלטה למסירתו ל"יד ושם" לשם שיקומו. הפרידה מהמחזור שכתב בתנאים הקשים הייתה לא קלה, דמעות זרמו כמים, ור' נפתלי נישק את המחזור שכתב בדמים. בשנת 2000 פרסם "יד ושם" ספר המציג את הדפים ואת סיפורם.

ההיסטוריה היהודית של הדורות האחרונים מספקת כמה וכמה דוגמאות לסידורים ומחזורים שנכתבו במסירות נפש, על ניירות שהושגו בדרך לא דרך.

שמחה לנגזם, שפרסם את זיכרונותיו בספר הזיכרון של סטריז'וב, ברח בשנת 1939 מהשטח שבידי הגרמנים אל השטח שבידי הסובייטים. הוא נעצר, ובמהלך נדודיו בין בתי הכלא הכיר את ר' שמואל נחום אעמער מריישא. בכלא הסובייטי נעשה אעמער לדמות מרכזית בקרב האסירים היהודים. לפי עדותו של לנגזם, היה בעל זיכרון מופלג ולימד משניות וגמרא בעל פה.

אעמער ביקש לכתוב סידורים ולהכין לוח שנה לשנים הבאות. את הנייר אסף מעטיפות של אבקות נגד כאב ראש שקיבל מאחות הכלא. לנגזם השיג עט משולחנו של החוקר. דיו הוברח באמצעות פיסות צמר גפן שנטבלו בקסת של הסוהרים, ואחר כך הוסיפו להן מים בתא. את הציוד הסתירו בתוך מטאטא מענפי ערבה.

על דפים זעירים, בגודל כחמישה על שבעה סנטימטרים, כתב אעמער בכתב קטן, בשעה שחבריו השגיחו מפני הסוהרים. לאחר כחודשיים חולקו הסידורים. היה זה בל"ג בעומר. נכללו בהם תפילות לחול, לשבת ולמועדים, תפילות העמידה לימים הנוראים ואף אקדמות לשבועות. הקדשה באחד העותקים מציינת את כלא ז'יטומיר כ"מקום ההדפסה".

מחזור נוסף ידוע לנו כמחזור שנכתב במחנה שבויים בסיביר. שלמה אולמן ומרדכי גליק כתבו מן הזיכרון מחזור לימים הנוראים של שנת תש"ה, 1944. הוא נקרא בשם ההולם ביותר: "סדר זעקת השבי". לצד התפילות הוכן גם לוח שנה. לפי תיאור הפריט ביד ושם, השניים כתבו ואיירו אותו במחנה השבויים. הם לא חסכו גם באיורים, כדי לשמח את לב המשתמש במחזור של "זעקת השבי". הכריכה הוכנה מקרטון שנלקח מאריזות של חפיסות טבק של חיילי הצבא האדום. מחזור זה תועד גם הוא בסיקור תערוכה ב"יד ושם" העוסקת בשמירת מחזור השנה היהודי בתקופת השואה.

רייזל ברגר, ילידת אזור מרמרוש ברומניה, הגיעה לאושוויץ בשנת 1944 והצליחה להבריח עמה סידור קטן. נכדתה, שרה רינדנר, פרסמה את סיפורה בעיתונות בשנת 2019, 75 שנים לאחר מכן.

האסירות היו מתפללות מן הסידור בתורנות מדי ערב, אך דפיו היו בלויים ומתפרקים, והבנות החליטו לכרוך אותו. אחת מהן, שעבדה במטבח, הבריחה שק תפוחי אדמה כדי להכין ממנו כיסוי לסידור, ועל הכיסוי רקמה מגן דוד בחוט גס.

ברגר שרדה, נישאה לניצול שואה מפולין והקימה עמו בית בברוקלין. הסידור המשיך לשמש אותה בתפילות היומיום. נכדתה ציינה במיוחד את השחיקה בחלק של ספר התהילים. בעת פרסום המאמר עוד נשמר הספר בבית המשפחה.

בבוריסלב שבפולין הסתתרו שמריהו ושרה לנדאו וילדיהם בבית משפחתה של אנה קושיוטקו. בני המשפחה נכנסו למחבוא לאחר האקציה של פברואר 1943, ושהו בו כשנה וחצי. לקראת פסח הכתיב שמריהו את נוסח ההגדה מן הזיכרון לבנו אלימלך, שכתב ואייר אותה. המשפחה המסתירה גם אפשרה להם להכשיר את התנור ולאפות מצות מחיטה שטחנו במטחנת קפה.

אלימלך עלה לארץ בשנת 1945. במלחמת העצמאות, כששירת ביחידה דתית, הכין שוב הגדה עבור החיילים. עותק ממנה, לצד ההגדה מתקופת המחבוא, הגיע ל"יד ושם".

כך מסרו יהודים את נפשם בצורות שונות, כדי שיהיו ברשותם סידור, מחזור, הגדה או לוח שנה, ויוכלו לקיים את מצוות התפילה כהלכתה בכל מקום ובכל מצב.