עשר פעמים וידוי מתחת לדוכן הבוער: נס ההצלה של רבי יהודה לייב מהטבח בפינסק

מאורעות ת"ח ות"ט השאירו את רישומן לנצח בתולדות יהדות אשכנז: אלפים רבים שנהרגו, קהילות שחרבו. שארית הפליטה נחלצו בעור שיניהם, אך לא יצאו לחיי רווחה. הם חזרו להתמודד עם עול העריצות של הנוצרים באירופה, וחייהם היו תלויים להם מנגד.

בשנת תי"ט (1659), עשר שנים אחרי הפרעות, עדיין התנהלה מלחמה עקובה מדם בין ממלכת פולין-ליטא לרוסיה הצארית. ארץ רחבת ידיים זו, שהשתרעה מהים הבלטי ועד ערבות אוקראינה, הפכה לשדה קרב עצום שבו צבאות, מורדים, כנופיות חמושות ושכירי חרב נעים ללא הרף מעיר לעיר ומכפר לכפר. עבור היהודים, שחיו בריכוזים גדולים בערי ליטא, בלארוס ואוקראינה, הייתה זו אחת התקופות הקשות בתולדותיהם. הפרעות שככו, המלחמה לא.

המלחמה בין רוסיה לפולין, שנמשכה בשנים 1654-1667, הייתה מלחמת חורמה על ערים, דרכים ומבצרים. הצבאות חיו מהארץ, וממנה לקחו את מזונם. לעיתים קרובות הם נשאו את עיניהם אל האוכלוסייה המקומית כמקור לאספקה, למיסים ולביזה. כאשר צד אחד גבר, הוא חמס את האוכלוסייה, וכאשר הצד השני כבש שוב את אותו מקום, הוא העניש את האוכלוסייה על סיוע לאויב, כאילו שהייתה להם ברירה אחרת. היהודים תמיד נחשבו לאויבים, וגם למסייעים לאויב, אפילו אם לא עשו כלום. לא רק שפרנסתם נפגעה, הם גם סבלו מהתעללויות דרך קבע. בתי כנסת נבזזו, בתים הועלו באש, משפחות נמלטו בדרכים, ורבים איבדו את רכושם ואת יקיריהם.

באזור פינסק שברוסיה הלבנה – היא בלארוס של ימינו – חיו באותה תקופה קהילות יהודיות משגשגות. פינסק עצמה הייתה מרכז מסחרי ותורני חשוב, מוקפת נהרות, יערות וביצות. יהודיה עסקו במסחר, במלאכה ובניהול אחוזות, ובתי המדרש שלה שימשו מוקד ללימוד תורה. אך המלחמה לא פסחה גם על אזור זה.

בשנת תי"ט עלה גדוד שלם של חיילים רוסיים על פינסק, כדי להחזיר אותה לעצמם מהכיבוש הפולני-ליטאי. היה זה יום השוק. רוב סוחרי פינסק יהודים היו, ויום השוק היה הערובה לפרנסתם. באותו יום יכלו לקנות סחורה מכפריי האזור, וגם למכור את הסחורה שברשותם. לא הייתה להם הפריבילגיה להתחבא, לשנות את הפעילות או לעשות משהו אחר. וכך, כשגדודי הרוסים צרים על העיר, יהודי פינסק נוהרים אל כיכר השוק עם צרורות כבדים. הם לא יכלו לדעת שתוך שעה שערי העיר יתבקעו, והמון רוסים מורעבים וחסרי לב ינהרו לאותו מקום שבו ניצבו עכשיו כדי לקיים מסחר זעיר.

כאשר נכנסו הרוסים לעיר, הם זיהו מיד את ה"אויב": היהודים, הסוחרים, הנצלנים, שמחזיקים ב"כמויות של מזון". בעוד כמה רוסים אספו את המזון והסחורות של היהודים האומללים, חבריהם ריססו את ההמון היהודי ביריות רובים. זעקות שבר עלו מזירת הטבח, כדורי הרובים הבעירו את סככות השוק והוא החל לעלות באש. מפקדם של הרוסים ניסה לרסן את חייליו המתוסכלים מחודשים של מצור ורעב, אך זה לא עזר: היהודים נרצחו בזה אחר זה.

בפאתי השוק עמד רבי יהודה לייב פוחוויצר יחד עם אשתו וילדיו. הם, כמשפחה, היו צועדים בכל יום ראשון אל השוק ומוכרים יחדיו את הסחורות. האישה מקשטת את הסלים, האיש עומד על המקח, והילדים מסייעים לארוז ולסחוב. מיד עם תחילת הטבח, התחבאו בני המשפחה מאחורי הדוכן הזעיר שלהם. הם פחדו לצאת, פן ישיגום כדורי האויב. הם נלחצו זה אל זה תחת דוכן העץ הקטן המחופה קש, ואמרו את הווידוי פעם ועוד פעם, כך עשר פעמים. עד שהשתרר שקט יחסי, ואז החל העשן לעלות. הם לא יכלו לנשום. בלית ברירה הם זחלו לאחור, אל השדה הפתוח, ושם פתחו בריצה אל האופק.

רבי יהודה לייב גמר אומר לעלות לארץ ישראל. ההכנות לכך ארכו כמה וכמה שנים, אך הוא עמד בהחלטתו, ויחד עם בני משפחתו ומטלטליו הוא עלה על הספינה היורדת בנהרות פולין עד לאיטליה, ומהם לנמל ונציה. בהיותו בנמל ונציה, קיים את נדרו אשר נדר בסתר: להדפיס את ספר חידושיו וגילויו המיוחדים. בוונציה היו בתי דפוס, ובארץ ישראל עדיין לא. הוא התעכב בוונציה עד שספרו הגדול היה מוכן. "כבוד חכמים" הוא שם הספר, ובהקדמתו הוא מספר את כל סיפור הצלתו מהטבח, וכותב: "במר נפשו ודואג וכואב על חורבן בית אלהינו ועל אריכות הגלות וחילול שמו הגדול וצרת אחינו בית ישראל".