כשהאונייה היטלטלה בפראות: הטרגדיה בספינת "אגוז"

חיים ממן היה בן עשר באותו ערב, כ"ג בטבת תשכ"א. הוא התעורר בבעתה כאשר הספסל עליו שכב היטלטל בפראות. הוא פקח את עיניו, וראה סביב רק חושך וחושך. השעה הייתה 3:00 לפנות בוקר. הוא שפשף את עיניו ונזכר: אתמול, אבא ואמא – רבקה ואהרן ממן – לקחו אותו במהירות, יחד עם שק ענק ובו כל חפצי הערך שלהם. הם עזבו את ביתם שבתטוואן בחשכת הלילה, והתגנבו בלאט לחוף אל-חוסיימה, שם עלו על אונייה שנראתה בעיניו ענקית. על האונייה נרשם "פיסס", חיים עוד הספיק לשאול את אבא אתמול מה זה "פיסס", ונענה בחיבה: "זה אגוז, יא איבני, האגוז שיביא אותנו לארץ ישראל". ואכן הספינה הזו הביאה בהצלחה ארבע עשרה "נגלות" של יהודים מרוקאים מהעיר תטואן, שהסתננו כך לכיוון ארץ ישראל.

אבל עכשיו, בפעם ה-15, בשעה 3:00 לפנות בוקר, האונייה היטלטלה בפראות. אבא ואמא, שדחוסים על הרצפה למרגלות הספסל, ישנים עמוק ואפילו לא התעוררו. הם "גמורים" מהמאמץ והמתח של אתמול. אלא שאיתני הטבע לא חיכו למשפחת ממן ולעוד כחמישים יהודים, שניסו לברוח ממרוקו למרות האיסור שהטילו השלטונות על הגירת יהודים ממנה. הספינה "אגוז" עלתה על שרטון, והייתה בסכנה ממשית.

הספינה נשכרה מרב חובל סקוטי בגיברלטר. משם חצתה בחשכת הלילה את הדרך עד לחופי מרוקו, לא לפני שאנשי המוסד, האחראים על העלייה, ביצעו בה שיפוצים, הוסיפו ספסלים על הסיפון כדי להגיע למקסימום קיבולת, ועוד. איש המוסד חיים צרפתי ליווה את המבצע. בים החלה סערה. הקברניט הפחית מהירות, בידעו כי ספינתו אינה מן המשוכללות, אך כבר היה מאוחר מדי. הספינה עלתה על שרטון, חור גדול נפער בחרטום ומים החלו זורמים. הקברניט ואנשי הצוות ניסו לסתום את החור באמצעות שמיכות, אך לא היה לכך סיכוי. המכונאי הספרדי פאקו פרז שיגר נורי תאורה לרקיע, אך שום עזרה לא יכלה להגיע, בדרך הטבע, לאונייה נותרו דקות ספורות.

חלפה בסך הכל רבע שעה. בשעה 3:15 הורה רב החובל לנטוש את הספינה. חגורות הצלה חולקו, והצוות ניסה להוריד את סירת ההצלה – אך זו נשמטה ונבלעה בין הגלים. רוב היהודים, שנסו בשארית כוחותיהם וממונם מתטואן שבמרוקו, לא הצליחו להתעורר ולהתעשת. הם הרגישו את המים עולים ועולים, ונאחזו בדפנות הספינה. הקברניט התחנן אליהם לקפוץ למים ולהתרחק, משום שבזמן טביעת הספינה נוצרת מערבולת, אך הם פעלו מתוך חרדה ונשארו לאחוז בדפנות הספינה. מספר מלחים שהיו שחיינים מנוסים הצליחו להדביק את סירת ההצלה ולעלות עליה. כאשר הגיעה ספינת הדייג הספרדית 'קאבו דה גאטה' בשעה 6:00 בבוקר עם זריחת השמש, נתגלה לפניה מחזה מחריד: למעלה מעשרים גופות צפו במים. גם אלו שהיו חגורים בחגורות הצלה לא שרדו, משום שהמים היו קפואים מקור בעונה זו של השנה. הניצולים האומללים מתו מהיפותרמיה, ביניהם איש המוסד חיים צרפתי והקברניט, וגם איש הצוות הספרדי, פאקו פרז, שניסה לעזור לנוסעי הספינה הלכודים. בין הנספים היו גם אהרן, רבקה וחיים ממן.

לוויית הנספים באירוע, שהתקיימה למחרת בתטואן, כללה חצי מהגופות, שכן כחצי מהנספים לא אותרו, ונשארו למרבה הצער בלב ים. האירוע היכה בהלם את קהילת יהודי מרוקו, בתטואן וגם בישראל. גם העולם כולו הזדעזע מהטרגדיה הנוראית שנגרמה בעטיו של הסירוב המרושע לאפשר ליהודים לצאת ממרוקו. ממשלת מרוקו התרככה, והסכימה כי היהודים יעזבו את המדינה בסיוע צד שלישי, ארגון יהודי אמריקאי "שאינו ציוני". כך יצאו עוד 80,000 מיהודי מרוקו לכיוון ארץ ישראל, ב"מבצע יכין".

בשנת 1980 הכירה ממשלת ישראל בנספי "אגוז" כחללי מערכות ישראל והעלייה, וכ"ג בטבת נקבע כיום לציון ההעפלה ולוחמי המחתרות בצפון אפריקה. בשנת 1992, לאחר מאמצים ממושכים ובסיוע מלך מרוקו חסן השני, הועלו לישראל עצמותיהם של 22 מן הנספים שנקברו באל-חוסיימה. במבצע, שנקרא "איילת השחר", הובאו הארונות לקבורה בהר הרצל בירושלים, בחלקת המעפילים. לצד הקברים הוצבו מצבות זיכרון גם לאלה שגופותיהם לא נמצאו. אחרי יותר משלושים שנה, מי שיצאו בלילה אל הים בדרכם לארץ ישראל הגיעו סוף סוף לאדמתה.