האשכנזי שצילם תימנים: סיפורו של הרמן בורקרהט

הרמן בורקהרט נולד בברלין ב-18 בנובמבר 1857, למשפחה יהודית גרמנית. הוא היה חוקר תרבויות, אוריינטליסט וצלם, יהודי גרמני, שנסע בעיקר בחצי האי ערב ובייחוד בתימן, בה תיעד בצילומיו את חיי תושביה היהודים.

בורקהרט היה בן למשפחה מבוססת ועסק במסחר. בגיל שלושים, לאחר מות אביו שהותיר לו ירושה גדולה, עזב את המסחר, שלא משך את לבו. הוא פנה לצילום וללימודי המזרח, למד בברלין בבית הספר לשפות המזרח, ושם למד ערבית וטורקית, וכן יסודות בסוואהילית ובפרסית.

בשנות התשעים של המאה התשע עשרה יצא למסעותיו הראשונים. נסיעתו הראשונה באביב 1893 הייתה אל נווה המדבר סיווה שבמצרים. אחר כך שכר דירה בדמשק, והשתמש בעיר כבסיס למסעות ארוכים יותר. דמשק הייתה עבורו תחנת עבודה: עיר עות'מאנית גדולה, שער לדרום סוריה, לחיג'אז, לחצי האי ערב ולנתיבי מסחר ותנועה שבהם נעו סוחרים, חיילים, פקידים, צליינים ושיירות.

הצילום בראשית המאה העשרים דרש ציוד כבד, לוחות זכוכית, חומרים לפיתוח, ארגזים, כלי נשיאה ומקום לעבודה. בורקהרט נשא עמו ציוד שאִפשר לו לא רק לצלם, אלא גם לפתח ולהדפיס את התמונות. מאחורי כל צילום של רחוב בצנעא או של יהודים בבית מדרש עמד מערך טכני שלם: מצלמה, חצובה, לוחות, כימיקלים, אור, סבלנות, והיכולת לשכנע אנשים לעמוד מול מכשיר זר וגדול בתוך עולם שלא הכיר כמעט את המצלמה.

בשנת 1901 הגיע בורקהרט לראשונה לצנעא, שם נתקל באחת הקהילות המבודדות ביותר של העם היהודי. התמונות ששלח לאירופה עוררו התרגשות רבה בקרב יהדות אירופה. הוא בילה כשנה בקרב יהודי צנעא, ולמד להכירם היטב לפני שבחר מה לצלם ומה מבטא כל מקום, אתר ואדם.

צנעא של אותה תקופה הייתה עיר גבוהה, סגורה בחומות, בנויה אבן וטין, מחולקת לרבעים, נתונה תחת שלטון עות'מאני אך חיה במתח קבוע עם הכוחות המקומיים של תימן. הקהילה היהודית שבה הייתה מובחנת במעמדה, במקצועותיה, בלבושה, במנהגיה ובשכונתה. בורקהרט למד להכיר את בני הקהילה מקרוב, תיעד את מנהגיהם, שמע את סיפורי חייהם, רשם ביומניו וצילם אותם. הייתה זו הפעם הראשונה שבה צולמו יהודי צנעא לצורך תיעוד שיטתי.

בשנת 1902 פרסם בורקהרט את רשמי מסעו, שבהם תיאר את יהודי תימן ואורח חייהם, יחד עם צילומיו, בכתב העת היהודי-גרמני "מזרח ומערב". התגובות היו מדהימות; יהודי אירופה ידעו באופן כללי כי ישנם יהודים בתימן, אבל הם לא העלו בדעתם עד כמה שונים הם מהם בכל פרט שרק אפשר לדמיין. היה זה התיעוד הראשון של יהודי תימן שפורסם באירופה. התמונות הפכו לגלויות דואר שנחשבו כפולקלור יהודי, ונפוצו באלפים על פני אירופה.

בורקהרט חזר לאזור שוב ב-1907 והכיר עוד קהילות יהודיות, נידחות עוד יותר מצנעא, בערים ברדאע, מסוואר ובראודה, וגם שם צילם ותיעד. הצילומים שלו נבחרו בקפידה ושיקפו קשת של מצבים ומקומות. הוא לא תיעד רק יהודים, אלא גם את אזורי המחיה שלהם. הוא צילם נמלים, שווקים, סוחרים, אוניות, שייח'ים, רחובות, בתים, נופי מדבר, מפרצים וערים. הוא הגיע למקומות שבהם הצילום עדיין היה נדיר מאוד, ולכן יש להם ערך היסטורי עבור כמה וכמה ממדינות ערב שמהן אין מספיק תיעוד מאותו זמן. צילומים שלו ממדינות המפרץ הפרסי, כוויית, בחריין, חוף ערב, אבו דאבי, דובאי, מסקט ועומאן נערכו ופורסמו מחדש בשנים האחרונות כחלק מתיעוד היסטורי של מדינות אלו.

בשנת 1909 חזר בורקהרט לכיוון תימן. הוא הגיע למוקה, עיר הנמל הישנה שעל חוף ים סוף, שהייתה ידועה במשך מאות שנים כמוקד מסחר הקפה, והעניקה למשקה את השם "מוקה" כשם לואי. בדצמבר 1909 הוא קבע להצטרף למרקיז בנזוני, סגן הקונסול האיטלקי, וללוות אותו ממוקה אל צנעא דרך תעז ואל-עודיין. ב-8 בדצמבר 1909 שלח בורקהרדט גלויה אחרונה ממוקה. בגלויה נכתב כי היא נשלחה מאחד המקומות הנידחים באסיה. הוא תיאר עיר שנראית כאילו נהרסה ברעידות אדמה, הזהיר שהדרך מסוכנת, הזכיר עימותים עם גובי מס, כתב שהחום בשפלה קשה, שהמים רעים, ושנתן תרופות נגד קדחת לכל אחד מאנשיו.

ימים אחדים לאחר מכן יצאה השיירה לדרך. כאשר הייתה במרחק של שלושה עד ארבעה ימי הליכה מצנעא, לאחר שחצתה את ואדי א-דור מערבית לאיב, הותקפה בידי חמושים ב-19 בדצמבר 1909. בורקהרט, סגן הקונסול האיטלקי בנזוני ואנשי השיירה נהרגו במארב.

הידיעה על השוד הקטלני הגיעה לצנעא ולחודיידה, ועוררה אבל בעיר. דגל הקונסוליה הורד לחצי התורן, וחגיגות סוף השנה בוטלו. מכתבו של הסוחר האיטלקי ג׳וזפה קפרוטי, שישב בצנעא והיה ידידו של בורקהרט מביקוריו הקודמים, מתאר את אבלם הגדול של יהודי צנעא על ידידם האשכנזי שנרצח בדרכו אליהם.

לאחר מותו תרם אחיינו, מקס גינצברג, בשנת 1911, יותר מחמש מאות לוחות צילום והדפסות מגע למוזיאון האתנולוגי בברלין. בסך הכול נשמרו שם קרוב לאלפיים נגטיבים, לוחות זכוכית וצלולואיד, שנשכחו בקופסאותיהם עד שנת 2000. רק אז, בסיוע קרן המחקר הגרמנית, נותחו ונחקרו מחדש. חלק אחר מן הארכיון הגיע אל הספרייה הלאומית בירושלים, ובהם יומנים ורשימות שאפשרו לזהות כ-90 אחוזים מהתמונות. אוצר התמונות והתיעודים שלו מהווים אוצר בלום לחקר יהדות תימן והאזור לפני יותר ממאה שנים.