חרס אחד, שני חוקרים, חמישים שנה: הכתובת שחיכתה לאישור

לפני כשישים שנה חפר הארכיאולוג יגאל ידין את אתר מצדה. באתר מפורסם זה התבצרו קנאים שלא הסכימו להיכנע לשלטון הרומאי, ולאחר מצור ממושך, כאשר הרומאים התקרבו להבקעה אל המבצר, התאבדו כולם.

בין הממצאים היה חרס שעליו נכתב "ח[נני]ה כהנא רבא עקביא ב[ר]ה". כיוון שהאותיות שבסוגריים הינן השלמה, המילים הבולטות בחרס היו "כהנא רבא עקביא", מה שגרם לחוקרים להניח כי לפנינו חרס שנשלח מאת הכהן הגדול עקביה, כהן לא ידוע עד לאותו הזמן.

לאחר מספר שנים טען החוקר יוסף נווה, כי ניתן לראות שרידים של המילה חנניה בתחילת הכתובת, ולכן יש לקרוא "חנניה כהנא רבא, עקביא ברה", כלומר: חנניה הכהן הגדול, עקביא הוא הבן שלו.

כהן גדול בשם חנניה בן נדבאי (כונה גם יוחנן בן נדבאי) דווקא ידוע מסוף ימי בית שני, וכך מספרים עליו חז"ל: "צווחה עזרה: פתחו שערים ויבא חנניה בן נדבאי, תלמידו של פינקאי, וימלא כרסו מקדשי שמיים. אמרו על בן נדבאי שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה, אמרו כל ימיו לא היה נותר בעזרה".

חנניה בן נדבאי היה מרבה באכילה לשם מצוות אכילת קדשים. כנראה ניחן ביכולת מיוחדת שחכמים שיבחו, והשתדלותו זאת לאכול כל דבר שנותר מן הקדשים נחשבה לדקדוק מצווה.

בנו של חנניה בן נדבאי הוא אלעזר בן חנניה, מראשי המרד ברומאים, שהיה סגן בית המקדש, והיה מעורב בהפסקת הקרבת הקורבנות שהקיסר היה שולח לבית המקדש. יחד עם רבי זכריה בן אבקולס החליטו כי יש להימנע מכך, והדבר עורר את חמתו של הקיסר והיה חלק משמעותי מהצתת אש המרד. כל זאת בעוד חנניה בן נדבאי היה הכהן הגדול. 

תוך זמן קצר הגיע לירושלים מפקד מרד חדש, ששמו היה מנחם הסיקרי. הוא החזיק חרב בתוך גלימתו, וחיסל אנשים שעמדו בדרכו על ימין ועל שמאל. ראשון המחוסלים היה הכהן הגדול חנניה: מנחם קטל אותו באבחת חרב. החיסולים של מנחם גרמו להתקוממות פנימית של מורדים, ומנחם עצמו חוסל גם הוא. אלעזר בן חנניה שרד, והמשיך לנהל את המרד נגד הרומאים.

אם נכונה השערתו של יוסף נווה, אזי לאלעזר בן חנניה היה אח, קנאי גם הוא, שהתגורר על המצדה יחד עם קבוצת הקנאים. היה זה עקביא בן חנניה, שהתגאה בייחוסו לאביו, הכהן הגדול שדקדק במצוות אכילת קדשים, וחתם שמו על החרס: "חנניה הכהן הגדול – עקביא בנו"!

אך מדוע באה החתימה הזו?

כאן מעלה נווה השערה מעניינת. מאות אנשים התגוררו על המצדה. אנשים אלו, למרות היותם בעלי השקפה מדינית קנאית-ניצית, בניגוד לדעתם של גדולי הדור כמו רבן יוחנן בן זכאי וחכמי יבנה, היו מדקדקים בהלכה. עקביא, בנו של הכהן הגדול, היה משגיח הכשרות. הוא דאג להפרשת תרומות ומעשרות מכל הגידולים והמוצרים (על פסגת המצדה היו שדות ופרדסים שסיפקו תבואה ופירות), וכל כלי שהכיל מוצרים כשרים, מעושרים, ללא חשש טבל ערלה ושביעית ויין נסך, קיבל את חותמו של המשגיח, בנו של הכהן הגדול.

סייעתא לכך הוא מוצא מהחצי השני של החרס החתום, עליו נכתב "קודש", ועל כלי אחר "טהרת הקודש". אלו מושגים הלכתיים, המציינים רמות שונות של קדושה. כיתובים אלו מחזקים את ההנחה כי הטבעת שמו של בן הכהן הגדול קשורה לענייני כשרות.

לאחר חמישים שנה, מצא החוקר חגי משגב אישור מעניין לתיאוריה. באתר מכוור, שנחשב ל"מצדה של עבר הירדן", מקום התבצרותם של קנאים משלהי ימי הבית השני, נמצאו שברי חרסים, דומים מאד לאלו שנמצאו במצדה, ועל אחד מהם נמצאת שוב הכתובת "חנניה כהן, ע...". ההמשך קטוע, אבל נראה בהחלט שמדובר בסגנונו של המשגיח עקביא, החותם את שם אביו כדי לאשר את ייחוסו והתאמתו לתפקיד.