שדר מהגיהינום: המחתרת הסודית שהצילה את בוכנוואלד

באביב 1945 גרמניה הנאצית הייתה כבר על סף התמוטטות. צבאות בעלות הברית התקדמו מכל עבר, והנהגת הרייך ידעה כי קיצה קרב. אך דווקא בימים האחרונים הללו גבר הסיכון לאסירי המחנות. במקומות רבים החלו אנשי האס-אס לפנות אסירים בהמוניהם לצעדות מוות, ובמקרים אחרים ניסו להשמיד ראיות לפשעיהם באמצעות רצח המוני של הכלואים.

גם בבוכנוואלד, מהמחנות הגדולים ביותר בגרמניה, החלו ההכנות לפינוי. עשרות אלפי אסירים הבינו כי אם יועלו על הצעדות, סיכוייהם לשרוד יהיו קלושים. בתוך מציאות זו פעלה במחנה מחתרת מאורגנת, שחיפשה דרך ליצור קשר עם הכוחות האמריקאיים המתקרבים.

במרכז המאמץ עמד מהנדס פולני בשם גווידון דמאזין, אדם בעל ידע טכני יוצא דופן. לצדו פעל שבוי מלחמה רוסי בשם קונסטנטין ליאונוב. השניים הבינו כי הדרך היחידה להציל את המחנה היא להעביר מידע ישירות אל בעלות הברית. אלא שבניית תחנת רדיו במחנה ריכוז נראתה כמשימה בלתי אפשרית.

כל רכיב אלקטרוני היה נתון לפיקוח. גילוי של משדר סודי היה מוביל לעינויים ולהוצאה להורג מיידית. ואף על פי כן, החלו השניים לאסוף חלקים. ממפעל "גוסטלוף ורקה", שפעל בתוך המחנה, הם הבריחו בהדרגה חוטי נחושת, רכיבים אלקטרוניים, שפופרות וחלקים נוספים. כל פריט הוסתר בקפדנות והועבר ממקום למקום עד שניתן היה להרכיב ממנו מערכת שידור של ממש.

המשדר, שכונה L-S-1, היה קטן דיו כדי להיכנס לקופסת אלומיניום צנועה, אך השאלה הגדולה הייתה היכן להסתירו. לבסוף בחרו השניים במקום שלא היה עולה על דעתו של איש – מחלקת הפתולוגיה של המחנה.

המקום, שבו נערכו נתיחות בגופות האסירים שמתו מרעב, ממחלות ומעינויים, היה ספוג בריח חריף של מוות. דווקא בשל כך נמנעו השומרים הגרמנים מלשהות בו זמן רב. המשדר הוסתר מתחת ללוחות הרצפה, ואנטנה דקה נמתחה בין הצריפים כשהיא מוסווית כחבל כביסה תמים.

במשך שבועות המתינו אנשי המחתרת לרגע המתאים. הם ידעו כי ייתכן שתהיה להם הזדמנות אחת בלבד. אם יאתרו הגרמנים את מקור השידור, הכול יאבד. הרגע הזה הגיע ב-8 באפריל 1945.

באותו יום החל פינוי מסיבי של אסירים מהמחנה. החשש היה כי תוך שעות יישלחו רבבות בני אדם לצעדות מוות. בשעה 12:10 בצהריים הפעילו דמאזין וליאונוב את המשדר. ההודעה ששידרו הייתה קצרה ואימתנית: "אל בעלות הברית. אל צבאו של הגנרל פטון. כאן מחנה בוכנוואלד. SOS. אנחנו מבקשים עזרה. הם רוצים לפנות אותנו. ה-SS רוצים להשמיד אותנו".

המסר נשלח באנגלית, בגרמנית ובצרפתית. לאחר מכן השתררה דממה מתוחה. איש לא ידע אם השידור נקלט. איש לא ידע אם מישהו בכלל מאזין.

שלוש דקות בלבד חלפו. ולפתע בקעו מהאוזניות אותות מורס. ממרחק עשרות קילומטרים השיב מטה הארמייה השלישית של ארצות הברית: "מחנה בוכנוואלד. תחזיקו מעמד. ממהרים לעזרתכם".

קשה להפריז במשמעות הרגע הזה. עבור אנשים שהיו מנותקים מהעולם במשך שנים, שהתרגלו לראות את חבריהם נעלמים ונרצחים יום אחר יום, שאיבדו שליטה על חייהם ועל כבודם, ואף אחד בעולם לא התערב, הייתה זו הוכחה מוחשית לכך שעדיין לא נשכחו לגמרי. בפעם הראשונה קיבלו אישור ישיר שהעולם החופשי יודע על מצבם, ושהסיוע נמצא בדרכו.

הידיעה עברה מפה לאוזן בין אלפי האסירים. היא עברה בלחישות חרישיות מצריף לצריף, אך כוחה היה עצום. בימים שלאחר מכן הלכה וגברה פעילות המחתרת. במשך שנים הצליחו אנשיה להסתיר כלי נשק מתחת לרצפות ובמחבואים שונים. כעת, כאשר ידעו שהאמריקאים קרובים, החליטו לפעול.

ב-11 באפריל 1945 פתחו אנשי המחתרת במרד גלוי. האסירים תקפו את עמדות השמירה, השתלטו על מגדלים ונטרלו חלק מאנשי האס-אס שנותרו במקום. לראשונה מאז הקמת המחנה עבר הכוח לידיהם של האסירים. כעבור שעות ספורות הגיעו כוחות השריון האמריקאיים אל שערי בוכנוואלד. המראה שקיבל את פניהם היה יוצא דופן. המחנה כבר החל לשחרר את עצמו. שוכני המחנה החזירו לעצמם את כבוד האדם, בכך שפעלו ביזמתם מתחת לאפם של הצוררים, וייתכן מאד שבהחשת העזרה הם מנעו רצח המוני שלהם ושל חבריהם.