גלות פאס: הגזירה שכמעט שברה קהילה בת תשע מאות שנה

יהדות פאס היא אחת הקהילות העתיקות והשורשיות מקהילות ישראל. מיום הקמתה של העיר פאס בשנת 798 על ידי הסולטאן אידריס השני, היו בה יהודים. פאס היא שהנחילה לגדול הפוסקים הרי"ף את שמו, רבי יצחק אל-פאסי, שהגיע ממנה. בעיר חיו גדולי עולם וחכמים ומלומדים יהודים, ביניהם גם דונש בן לברט, המדקדק המפורסם שרש"י מסתמך עליו.

ההיסטוריון האנדלוסי המוסלמי אל-בכרי מתאר את יהודי פאס: "היהודים היו רבים יותר בפאס מאשר בכל עיר אחרת במגרב. משם הם יוצאים למסעות מסחר לכל ארץ בעולם".

אחרי כאלף שנות קיום של הקהילה, במאה ה-17, הייתה קהילת פאס חזקה גאה ועשירה. במאה ה-16 הצטרפו אליה מאות אלפים מגולי ספרד ופורטוגל, שחצו את מיצרי גיברלטר והצטרפו ליהודי מרוקו, והם שהעניקו את הכינוי "ספרדים" ליהודי מרוקו. משפחות הספרדים בפאס היו משפחות מיוחסות ששמן נודע לתהילה עד ימינו, כגון משפחות אבן עטר, אבן צור, הצרפתי, מנסאנו, מונסונייגו, סירירו ועוזיאל.

בשנת תל"ב (1672) עלה על כס המלוכה של מרוקו הסולטאן מולאי איסמעיל, מן השליטים החזקים, הנמרצים והקשוחים ביותר שידעה מרוקו. תחת שלטונו התאחדה הממלכה לאחר עשרות שנות אנרכיה ומלחמות פנימיות, אך המחיר היה כבד. בניית הצבא, הקמת הבירה החדשה במקנס ומסעות המלחמה הבלתי פוסקים דרשו משאבים עצומים, ואת המחיר שילמו היהודים.

במשך מאות שנים הייתה פאס המרכז היהודי החשוב ביותר במרוקו. בה פעלו גדולי החכמים, הדיינים והמקובלים. משפחות רבניות מפורסמות כמו משפחות אבן דנאן, סירירו, אבן צור ואחרות קבעו בה את מושבן. בתי מדרש רבים פעלו בעיר, והיא נחשבה לבירת התורה של צפון אפריקה. יחד עם זה היא הייתה גם עיר הבירה והמסחר, והיהודים לקחו חלק פעיל בעזרה לשלטונות ובמסחר, ומכך התבסס מעמדם החברתי והכלכלי.

אולם מולאי איסמעיל החליט להפוך את מקנס לבירתו החדשה. הוא השקיע בה סכומי עתק, בנה ארמונות, מסגדים, חומות, מאגרי מים, אורוות ענק ומתחמים מלכותיים אדירים. אלפי פועלים הועסקו בפרויקטים הללו במשך עשרות שנים. בעלי ההון הסוחרים ובעלי הקשרים, עברו והתבססו במקנס.

אחרי שלושים שנה של שלטון תקיף, נקלע הסולטאן לקושי כלכלי. בשנת תס"א(1701) הוא החליט להטיל מס חריג וכבד על יהודי פאס. מדובר היה במס שיחסל לגמרי את הונם של היהודים. הסולטאן החליט למעשה לוותר על יהודי העיר ולשלול מהם את כל ממונם, כדי לבסס את שלטונו ומלחמותיו.

המס הזה היה חוקי, משום שבאותה תקופה היו היהודים כפופים למעמד ה"ד'ימים" – בני חסות לא-מוסלמים. מבחינה משפטית יכול היה השליט להטיל עליהם מיסים מיוחדים לפי רצונו. אמנם פעמים רבות נהגו המלכים במתינות, אך כאשר נזקקו לכסף רב, היו הקהילות היהודיות יעד נוח לגבייה.

העומס הכלכלי היה כה כבד, עד שמשפחות רבות הבינו שלא יוכלו להמשיך להתקיים בפאס. כתוצאה מן הגזירה עזבו רבים מהיהודים את העיר, ועברו למקנס. היהודים שנשארו בעיר פאס עמדו בעול קשה מנשוא. בתי כנסת נסגרו, בתי מדרש עמדו שוממים, ופאס המעטירה, שנקראה עד אז "ירושלים של מרוקו", נותרה אבלה.

המרחק בין פאס למקנס איננו גדול – כ-60 קילומטרים בלבד – אך באותו זמן עדיין היה מדובר במסע מורכב, ואל המסע הזה התכוננו גם השודדים. הם ידעו כי יהודים מעמיסים את כל רכושם על עגלות ויוצאים לדרך, ומבחינתם הייתה זו הזמנה לפעולה, לשוד. רבים מיהודי פאס נשדדו בדרכם, והגיעו ללא פרוטה אל מקנס.

קהילת מקנס פתחה את שעריה ואת לבה לפני אחיהם הגולים. כיוון שמקנס הייתה הבירה כבר שלושים שנה, היו סוחרי ואנשי העיר מעורים מבחינה כלכלית, ויכלו לדאוג ולעזור, אבל עדיין לא הייתה להם אפשרות להכיל ולכלכל כמות כה גדולה של אנשים. התקופה מתוארת אצל בני הזמן כתקופה קשה ביותר.

אך התורה אינה מתבטלת חלילה. היא רק גולה ממקום למקום. מאותו הזמן נעשתה מקנס למרכז תורני אדיר. ישיבות שגלו מפאס נפתחו בה מחדש, בתי מדרש שנסגרו נולדו מחדש במקנס, ובספרות התורנית של אותו דור מוזכרים המעברים האלו כנקודות ציון.

מולאי איסמעיל לא היה שונא ישראל. הוא העניק ליהודים מסוימים תפקידים בכירים בחצרו. יהודים שימשו לעיתים דיפלומטים, סוחרים ויועצים. אבל הוא גם ניצל את היהודים משום שזה היה אפשרי. שנת תס"א נחרתה בזיכרון כשנה קשה לקהילות פאס ומקנס. בהמשך בוטל המס של מולאי איסמעיל, ורבים מאנשי פאס, שהתגעגעו לקהילתם, חזרו אליה. אך רבים אחרים כבר השתקעו במקנס ונותרו בה, וכך הרוויחה יהדות מרוקו שני מרכזים תורניים ורוחניים, שהמשיכו לשמש מגדלור לכל יהודי מרוקו עוד כשלוש מאות שנים.