ביטומן: החומר שגרם למאבקים מדיניים במשך מאות שנים

ים המלח בזמננו מתקשר בעיקר לבוץ מינרלי, תיירות מרפא ולאחרונה גם בולענים. בעולם העתיק, לעומת זאת, האגם התפרסם בעיקר בזכות חומר אחר: ביטומן, או בעברית הקדומה: חמָר. היוונים והרומאים זיהו את האגם במידה רבה עם התופעה הזאת עצמה, עד שכינו אותו "האגם האספלטי". ים המלח פלט מעת לעת גושי ביטומן שחורים, לעיתים גדולים מאוד, שצפו על פני המים והפכו את האזור למוקד מסחר, וגם למוקד של עימות ומאבק מדיני במשך מאות שנים.

הביטומן של ים המלח אינו תוצר קבוע של הים. הוא עשוי להופיע פתאום; פעם בעשרות שנים מוצף הים בגושי ביטומן. יש קשר בין אירועי רעידות אדמה תת-קרקעיות ובין הופעת הביטומן. במאה ה-19 כבר תועדו אירועים כאלה, ובשניים מהם דווח במפורש על הופעת כמויות גדולות של ביטומן לאחר רעידות אדמה, בשנים 1834 ו-1837. גם סופרים קדומים הבחינו בכך שההופעה אינה סדירה, אלא מתרחשת בפתאומיות ובמחזורים לא צפויים.

יוסף בן מתתיהו תיאר את ים המלח כמקום שפולט "גושים שחורים של אספלט" הצפים על פני המים, ואנשי האזור שטים אליהם ואוספים אותם לסירותיהם. לפי תיאורו, הגושים נראו כמו "שוורים בלי ראש". ההיסטוריון הרומאי סטרבון תיאר כיצד האספלט עולה מן העומק במועדים לא קבועים, וכיצד התושבים יוצאים לאספו. פעם בדור היה מתגלה אוצר צף, שכדי להשיגו נדרש מאמץ ימי מהיר, מיומן ולעתים גם אלים.

בעולם העתיק הביטומן היה חומר רב-שימושי: הוא שימש לאיטום, לציפוי, להדבקה, לרפואה ולעיבוד גופות בחניטה מצרית. מחקרים היסטוריים על אספלט ים המלח מגלים שהמצרים היו צרכנים מרכזיים שלו, ושעוד בעת העתיקה הוא נתפס כחומר איכותי במיוחד, ובפרט הביטומן הישראלי תוצרת ים המלח. דיוסקורידס הרומאי מציין ש"ביטומן יהודה" עדיף על זנים אחרים. ספרות רפואית יוונית, רומית וערבית ייחסה לו תועלת לפצעים, חבלות, דלקות, הכשות ותופעות נוספות. בימי הביניים המשיכו לראות בו חומר רפואי חשוב, וגם אז עוד יוחסה לו כמעט תדמית של תרופת-על.

הביטומן היה אפוא מוצר אסטרטגי, ואכן, כבר בשנת 312 לפנה"ס נעשה ניסיון צבאי להשתלט על משאביו. דיודורוס הרומאי משמר מסורת שמקורה בהירונימוס מקרדיה, המתארת כיצד המלך החשמונאי אנטיגונוס שבר את המונופול של הנבטים, אומה נוודית שהסתובבה באזור שבו שוכנת היום ירדן. אנטיגונוס הורה להכין סירות ולאסוף את כל האספלט שעל פני ים המלח. הנבטים, שהחזיקו במקצוע זה של מסחר ואיסוף הביטומן, ראו בכך איום ישיר, והתגובה שלהם הייתה צבאית. קשה לדעת אם נכון לכנות את האירוע כמלחמה הראשונה על אנרגיה מאובנת, אך ברור שמדובר באחד המקרים הקדומים הידועים שבהם משאב טבע בעל ערך תעשייתי ומסחרי עמד ברקע של עימות אזורי.

הנבטים עצמם לא היו רק סוחרי בשמים ושיירות. הם אכן שלטו היטב גם באיסוף הביטומן, ולכן התקוממו כאשר מלכי חשמונאי רצו לשוב ולקחת בעלות על ארץ ישראל ומשאביה; הם התרגלו שזה "שלהם". מקורות גיאולוגיים-היסטוריים מתארים שימוש ברפסודות עשויות קנים, שעליהן ישבו כמה אנשים: אחדים עסקו באיסוף וניתוק הגוש מן המים, ואחר הוצב עם נשק כדי להדוף מתחרים. התיאור הזה מבהיר שהאיסוף לא היה מלאכה תמימה. כאשר גוש ביטומן עלה, מי שהגיע אליו ראשון יכול היה לזכות בסחורה יקרה מאוד, והמאבק עליה היה עלול להפוך לעימות של ממש.

גם בפוליטיקה של סוף התקופה החשמונאית וראשית ימי הורדוס מילא הביטומן תפקיד של ממש. מלכת מצרים קליאופטרה קיבלה מהקיסר הרומאי מרקוס אנטוניוס את המובלעת שבחלקו הדרומי של ים המלח, האזור שהפיק ביטומן, וכן את אזור יריחו. לפי אותם מחקרים, הורדוס נאלץ למעשה לחכור ממצרים בחזרה שטחים שהיו קודם תחת שליטתו, ולשלם עליהם בכסף מלא.

השימושים בביטומן נמשכו זמן רב אחרי תקופת הורדוס. מחקר ארכאומטרי חדש על כנסייה ביזנטית באשדוד-ים הראה שבשכבת ההרס של המבנה נמצאה תערובת של חרסי גג, חרסית וביטומן, והחוקרים קבעו שמדובר בשימוש ביטומני כחלק ממערכת קירוי. זה אכן חומר מעולה לאיטום.

הכינוי המפורסם "מומיה" לגופות החנוטים המצריים מקורו בסך הכל בשיבוש של השם "ביטומן". בשלב ראשון כינו אותו הרומאים "טומומיה", ובהמשך נפוצה האגדה שבתוך גופות החנוטים ישנה כמות של ביטומן, ולכן היו סוחרים שטחנו את המומיות במטחנה והשתמשו באבקת מומיות כתרופת פלא... מציאות זו מוזכרת גם בשו"ת הרדב"ז לפני חמש מאות שנה, שדן אם מותר להשתמש באבקה זו, שהרי מדובר בבשר אדם, או שמא החניטה ואלפי השנים שחלפו הפקיעו ממנו שם בשר. כך הפך הזהב השחור גם לתרופת פלא דמיונית.