המחלה שהפכה לשליחות: סיפורה של המרגלת המצורעת

בשנת 1942 היו כל הרחובות הראשיים של העיר מנילה שבפיליפינים מוצפים במחסומים של חיילים יפניים. היפנים כבשו את האזור ולא נתנו לשום ציר אמריקאי או כזה שקשור לבעלות הברית להתקרב. כל מי שנראה כלא מקומי, שהשתמש במצלמה, שהחזיק מסמך – נלקח לחקירה לא נעימה, שממנה לא כולם חזרו. באותו זמן מידע נחשב כנשק, והביא את המחזיק בו אל מול מכונת הירייה.

לפנות ערב התקרבה אל המחסום אישה צעירה, רזה וחיוורת, צועדת בקושי. ידיה היו חבושות, פניה נשאו סימנים שאי אפשר היה לטעות בהם, וגופה כולו שידר מחלה. החיילים הביטו בה, ואז נסוגו לאחור. הם ראו לפניהם אישה עם צרעת, ופחדו להתקרב. מה שהם לא ידעו הוא שמתחת למעילה של אותה אישה היו מסרים, תרשימים ומידע מודיעיני שנועדו למחתרת הפיליפינית ולבעלות הברית. מובן שאף אחד לא העז להתקרב אליה או למעילה.

שמה היה ג'וזפינה גררו, או בכינויה "ג'ואי", והמחלה שהפכה אותה למנודה הייתה גם המסווה שהפך אותה לאחת השליחות היעילות ביותר במנילה הכבושה.

ג'וזפינה גררו נולדה בשנת 1917 בלוקבאן שבמחוז קזון בפיליפינים. היא התייתמה בילדותה, גדלה תקופה אצל נזירות, ובהמשך נשלחה להתחנך במנילה. בצעירותה אהבה מוזיקה, אמנות ושירה, והייתה מוכרת כאישה מלאת חיים. בשנת 1934, כשהייתה בת שש עשרה, נישאה לרנאטו מריה גררו, וכעבור כשנתיים נולדה להם בת. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה התהפכו חייה. בשנת 1941 אובחנה כחולה במחלת הנסן, שהייתה ידועה בעבר בשם צרעת. באותם ימים המחלה הייתה מוקפת פחד, בורות וסטיגמה קשה. בעלה עזב אותה, והיא הופרדה מבתה.

כאשר יפן פלשה לפיליפינים וכבשה את מנילה בשנת 1942, מצבה הרפואי החמיר. תרופות נעשו נדירות, הטיפול נפסק וג'וזפינה חשה שלא נשאר כלום בחיים. דווקא מתוך הריקנות הזו היא קיבלה דחף לפעול, ועלה במוחה רעיון גאוני: לנצל את מצבה כדי לסייע למחתרת, למורדים ולבנות הברית, לשחרר את מנילה מצבא הכיבוש היפני האכזרי. היא יצרה קשר עם אנשי המחתרת הפיליפינית, וביקשה להצטרף אליהם. בתחילה לא ראו בה מועמדת טבעית לפעילות מסוכנת. היא הייתה צעירה, חולה, חלשה למראה. אבל במהרה התברר שדווקא חולשתה הגלויה היא יתרון מודיעיני נדיר.

במנילה הכבושה פעלה משטרה צבאית יפנית קשוחה, והמעבר ממקום למקום היה כרוך בסכנה תמידית. שליח מחתרת רגיל היה עלול להיעצר, לעבור חיפוש גופני, להיחקר ולהיעלם. אצל גררו קרה דבר אחר. החיילים היפנים, שחששו מאוד מהמחלה, נמנעו מלגעת בה. כאשר ראו את סימני המחלה ואת התחבושות, הם התרחקו. כך יכלה לעבור מחסומים, לשאת הודעות, להעביר מידע ולעבור באזורים שבהם אדם אחר היה נעצר מיד.

מראה לא עורר חשד בשום מקום, אלא רק סלידה, ולכן היא עקבה אחר תנועות כוחות יפניים, שיננה פרטים, העבירה מידע על מיקומי חיילים, עמדות, ביצורים ונשק, ולעיתים נשאה גם אספקה חיונית. היא סייעה להעביר מזון ותרופות לשבויי מלחמה, עזרה לאסירים נמלטים להגיע למקומות בטוחים, והייתה חלק מרשת התנגדות עירונית שפעלה בתוך מרחב צפוף ומסוכן. ככל שמחלתה נראתה קשה יותר, כך נעשתה בעיני היפנים חשודה פחות, ויותר בלתי ניתנת למגע.

אחד המקרים החשובים המיוחסים לה התרחש בספטמבר 1944. מידע ומפות שהכינה והעבירה סייעו לכוחות האמריקניים לפגוע בעמדות הגנה יפניות באזור מפרץ מנילה. היא העבירה מידע על עמדות תותחים וביצורים, והמידע הזה נעשה חלק מההיערכות הצבאית לקראת שחרור האזור.

בראשית 1945 קיבלה משימה מסוכנת במיוחד: להביא מפה של שדות מוקשים יפניים אל הכוחות האמריקניים שהתקדמו לעבר מנילה. לפי התיאורים, היה עליה לעבור עשרות קילומטרים באזור לחימה פעיל, ברגל ובסירה, עד שתגיע אל הכוח המתאים. במסעה הגיעה תחילה להאגונוי, המשיכה דרך אזורי מים וסכנה, ולבסוף הגיעה לכוחות הדיוויזיה ה־37 של צבא ארצות הברית. כאשר התברר שהמפקדה כבר התקדמה, המשיכה הלאה עד שמסרה את המפה. מידע מסוג זה חסך חיי חיילים רבים, מפני שמוקשים בדרכי התקדמות הם מהסכנות הקטלניות ביותר לכוח משחרר שנכנס לעיר או לסביבותיה.

בעת הקרבות לשחרור מנילה פעלה גררו גם בסיוע לפצועים ולאזרחים. מנילה של 1945 הייתה מהזירות הקשות במלחמת העולם השנייה באסיה: קרבות רחוב, הרס כבד, אזרחים לכודים, ירי, הפצצות ומעשי אלימות קשים. בתוך מציאות זו היא המשיכה לעזור לפצועים, לפנות ילדים ולפעול בין הסכנות, אף שמצבה הגופני היה קשה.

עם סיום המלחמה הועברה גררו למוסד לחולי צרעת בטאלה שבנובליצ'ס. התנאים שם היו קשים מאוד: צפיפות, מחסור בציוד, מחסור באנשי צוות, ותנאים ירודים. היא תיארה זאת במכתב, שהגיע לבסוף לגורמים בארצות הברית ולתקשורת. בעקבות הפרסום נוצר לחץ לשפר את תנאי המוסד, והממשלה הפיליפינית נאלצה לפעול לשיקום מסוים של המקום. 

בנוסף, גורמים שהכירו את פעולתה יצרו לחץ עבורה במקומות הנכונים בארה"ב. וכך, בשנת 1948 הכירו האמריקאים בתרומתה לשחרור מנילה ולהצלחת בעלות הברית. היא קיבלה אשרת כניסה לארצות הברית לצורך טיפול במחלתה, ובכך נעשתה, לפי המקורות, הזרה הראשונה עם צרעת שקיבלה ויזה אמריקנית והתקבלה למרכז הלאומי לטיפול במחלת הנסן בקרוויל, לואיזיאנה. באותה שנה גם זכתה לעיטור Medal of Freedom עם דקל כסף, מהעיטורים האזרחיים החשובים שהוענקו על שירות במלחמה. סיפורה פורסם בתקשורת האמריקנית, והיא נעשתה סמל של גבורה ושל מאבק בסטיגמה.

כאשר החלימה מהמחלה כעבור 10 שנים, נעשה ניסיון לגרשה חזרה לפיליפינים, אך אנשי צבא, עיתונאים ועורכי דין סייעו לה במאבקה להישאר. בשנת 1967 קיבלה אזרחות אמריקנית. בהמשך חיה בשקט יחסי, שינתה את שמה בחלק מתקופות חייה, והתרחקה מהפרסום.

גררו נפטרה בוושינגטון הבירה בשנת 1996, בגיל שבעים ותשע, וסיפור חייה הונצח בספרו של בן מונטגומרי, "The Leper Spy: The Story of an Unlikely Hero of World War II", שיצא בשנת 2016.