מצבת מישע: הכתובת המחזקת את האמונה באמיתות ספרי הנביאים

בספר דברים מתוארת נחלת בני גד בעבר הירדן. בין עריהם היו עטרות ודיבון ויעזר.

השנה היא 1868, תרכ"ח. החוקר והנוסע הגרמני פרידריך אוגוסט קליין מטפס בשביל העפר הרעוע שנקראה בפי המקומיים "תל דיבאן". הגבעה גדולה מאוד מבחינת שטח, אך דלילה מאד בבתים. בתי רועים מטים לנפול, עשבים מצהיבים מכסים כל חלקה, עיזים שחורות משוטטים ביניהם, וכלבי הפקר מתרוצצים סביב. מראה של כפר בדואי טיפוסי במאה ה-19. אך מעבר לבתי המקומיים, בינות למאהלים העלובים מתנשאים שרידים, אבני ענק, כותרות, שברי עמודים. על רובם הצטברה אדמת דורות, אבל חלקם עדיין בולטים. אלו הם שרידיה של העיר דיבון המואבית הקדומה. כאן התגוררו מלכי מואב לפני 3,000 שנה, מכאן שלחו את חייליהם להילחם בישראל, וכאן נוצחו על ידי דוד המלך, נכדה של רות המואבייה.

אלפי שנים הסתובבו כאן רועים, אנשים פרימיטיביים, נעדרי כל מושג באשר למקום שבו הם נמצאים או למשמעות שמו, לימיו המפוארים ולקשר שלו להיסטוריה. אין פלא שקליין היה האדם הראשון ששם לב לאבן אחת יוצאת דופן, שחורה ומוארכת. תיש מגודל עמד עליה, וכסם אזוב שכיסה את חלקה. היה זה כנראה מקום מכובד בתרבות העיזית, כי העיזים האחרות חששו להתקרב לטריטוריה של מלך העיזים. קליין הרהיב עוז והתקרב. לתדהמתו גילה כי האבן מכוסה שורות של כתב צפוף, והכתב – כתב עברי קדום, הוא מסוגל לקרוא אותו!

מעיון ראשוני הוא גילה כי הכתובת נכתבה על ידי מישע מלך מואב. מישע היה מלך חזק שהרחיב את גבולות ממלכתו, אך ניגף בסופו של דבר לפני חיילי יהורם בן אחאב מלך ישראל. מלכותו שרדה עוד מעט, עד שהוכנעה בידי סרגון מלך אשור. לאחר מכן הייתה ממלכה שפלה עד טמיעתה המוחלטת בשבטי הערבים בשלהי התקופה הפרסית. אבן הכתובת הייתה אבן גבוהה, שניצבה, מן הסתם, במרכז העיר דיבון. אך הכובשים הפילו אותה בסערה. אולי היו אלו חיילי יהורם מלך ישראל, ואולי חיילי מלך אשור.

קליין יצר מיד העתק מהכתובת. הוא שפך על פניה גבס, וכאשר הגבס התקשה, הוא נשא אותו בזהירות אל משלחת המחקר שלו, ומשם חזרה לאירופה. שם התיישב צוות מומחים לפענח ולהבין את הכתוב במצבה.

ובדיבאן, אסיפת מועצת השבט הייתה דרמטית מתמיד. האנשים הלבנים מאירופה מתעניינים יותר מדי באבן של העיזים. אחד מהם עשה מעשה כשפים, שפך עליה חומר לבן, ואחרי שהחזיק בידו פתאום אבן לבנה וגדולה, לקח אותה והלך. אין ספק ששדים ורוחות נמצאים באבן זו. הבדואים החליטו לנפץ אותה לרסיסים. כיוון שלא היו להם כלי עבודה משמעותיים, הם השתמשו בשיטה הפרימיטיבית, קירור וחימום. הם הציתו גחלים סביב האבן עד שהתלהטה, ומיד לאחר מכן יצקו עליה כמות גדולה של מים קרים. החום הרחיב את האבן, הקור כיווץ אותה בחזרה, והיא נסדקה. תחילה הופיע סדק לכל אורכה, ולאחר מכן התפשט הסדק לצדדים, ואז, לקול צהלתם של הבדואים, התנפצה לפתע כל האבן לרסיסים. השדים והרוחות עזבו את הכפר, ולבדואים הייתה הרווחה.

משלחת של חוקרים צרפתים, שהגיעה לאחר מספר חודשים, גילתה כי במקום האבן יש הרבה רסיסים וקצת עיזים. החוקרים אספו את הרסיסים, והם גם הצליחו להרכיב את רובם, משום שהעתק הגבס היה בידם. המצבה ניצבת עד היום במוזיאון הלובר שבצרפת. מספרה הוא AO 5066, ושמה הוא מצבת מישע.

המצבה נכתבה מפי מישע מלך מואב. היא פותחת בנוסח מלכותי קצר: מישע מציג את עצמו כבן כמש, מלך מואב, הדיבוני. הוא מספר שאביו מלך על מואב שלושים שנה, שהוא מלך אחריו, ושבנה במתחם קרחה במה לכמוש. הוא מזכיר כי עמרי מלך ישראל לחץ את מואב ימים רבים, "עמרי לקח את ארץ מידבא", אבל מישע הצליח להחזיר לעצמו את הארץ. עובדות אלו מופיעות גם בנביא, בספר מלכים ב', ג': "ומישע מלך מואב היה נוקד, והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר". הוא היה משועבד לישראל, "ויהי כמות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל". היה זה מישע שפשע בישראל ולקח לעצמו מעריהם בכוח הזרוע. קצת אחרי כתיבת הכתובת הזו, שוב גברה ידה של ישראל.

בכתובת מתוארת גם עטרות כנחלת גד: "ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם". מדובר על כ-300 שנה אחרי זמנו של משה רבנו. מישע גם כותב כי כבש את נבו מיד ישראל, ולקח משם כלי קודש. הוא מזכיר את השם המפורש כשמו של אלוקי ישראל. גם שמו של דוד המלך מוזכר בה פעמיים, והיא אחת הכתובות המחזקות את האמונה באמיתות ספרי הנביאים.

יש לציין כי חוקרים, שהתקשו מאוד לקבל תמיכה זו במסורת, טענו כי הכתובת מזויפת, אך כתובת נוספת שהתגלתה ב-2010 הוכיחה כי מדובר בכתובת אמיתית והיסטורית.