עשרות שנים חיכו עצמותיהם לקבורה: סיפורה של הספינה "סלבדור"

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, היו מיליונים של יהודים לכודים באירופה. בעוד צבאות גרמניה הנאצית כובשים מדינה אחר מדינה, הלך ונסגר המעגל סביב מיליוני יהודים. רבים ביקשו להימלט, אך שערי מדינות העולם ננעלו בזה אחר זה. ארץ ישראל, שעליה חלמו דורות רבים, נראתה בעיניהם כמקלט האחרון. אולם דווקא אז הגבילו שלטונות המנדט הבריטי את העלייה היהודית באמצעות "הספר הלבן", שהטיל מכסות חמורות על כניסת יהודים לארץ.

בבולגריה המתינו מאות יהודים להזדמנות לברוח. הם לא ידעו עדיין את מלוא ממדי החורבן העתיד לבוא על יהדות אירופה, אך היטב חשו שהאדמה רועדת מתחת לרגליהם. שמועות על רדיפות, על גזירות ועל סכנות גוברות הגיעו מכל עבר. בלבם גמלה ההחלטה לצאת לדרך, גם אם הדרך עצמה הייתה רצופה סכנות.

לצורך כך נשכרה ספינה קטנה וישנה בשם "סלבדור". היא לא נבנתה להסעת מאות נוסעים. למעשה, הייתה זו ספינת נהר ישנה, רעועה וצפופה. אולם כאשר יצר החיים והתקווה נאבקים בפחד ובייאוש, גם כלי שיט רעוע נראה כקרש הצלה.

בחודש כסלו תש"א (דצמבר 1940), עלו על סיפונה של "סלבדור" למעלה משלוש מאות נוסעים – גברים, נשים, זקנים וילדים. משפחות שלמות נדחקו אל תוך חללים צרים. רכושם היה מועט, אך עמם נשאו מטען יקר בהרבה: חלום ארץ ישראל.

היציאה מהנמל הייתה מלווה בהתרגשות גדולה. רבים מהנוסעים ראו עצמם כמי שהצליחו להימלט ברגע האחרון. לפניהם השתרע הים השחור, ומעבר לו הדרך אל ארץ הקודש.

אלא שהים לא האיר להם פנים.

זמן קצר לאחר ההפלגה נקלעה האונייה למזג אוויר קשה. רוחות עזות הכו בה וגלים גבוהים טלטלו את הספינה הקטנה. הספינה הישנה והרעועה התקשתה לעמוד בעומס. בליל ח' בכסלו תש"א, סמוך לחופי טורקיה, אירע האסון. האונייה עלתה על שרטון, נבקעה והחלה לטבוע.

בחשכת הלילה התערבבו זעקות האימה בשאון הגלים. נוסעים ניסו להיאחז בקרשים ובחלקי הספינה. אחרים חיפשו את ילדיהם בתוך המהומה. הים, שלא ידע רחמים, בלע לתוכו עשרות נפשות.

מתוך יותר משלוש מאות נוסעים נספו למעלה ממאתיים בני אדם. בין ההרוגים היו משפחות שלמות, ילדים רכים וזקנים שחלמו לסיים את ימיהם בארץ ישראל. רק חלק מהנוסעים ניצלו והובאו לחוף.

קהילות יהודיות רבות הזדעזעו למשמע הבשורה. באותם ימים עדיין לא נודעו ממדי האסון הנורא שעתיד היה לפקוד את יהדות אירופה, אך כבר אז הייתה טביעת "סלבדור" עדות מרה למצוקתם של היהודים. הם ביקשו לברוח – אך לא נמצא להם מקום בטוח. אף אחת מהאומות בעולם לא קמה ואמרה "אתם יכולים לשהות כאן בינתיים". כולם הפנו לנו עורף, והפקירו אותנו ל"חסדי" הנאצים.

שנים רבות לאחר מכן הועלו עצמות הנספים לקבורה מחודשת בארץ ישראל. בטקס מרגש הובאו שרידי ההרוגים להר הרצל בירושלים, ושם נקבעה להם מנוחת עולמים בארץ שאליה שאפו להגיע.

כאשר מביטים כיום במצבת הזיכרון לנספי "סלבדור", קשה שלא לחשוב על אותם מאות יהודים שעמדו על סיפון הספינה בליל החורף ההוא. הם לא ידעו מה צופן העתיד, אך ידעו דבר אחד: ארץ ישראל שווה כל סיכון. הם יצאו לדרך מתוך אמונה ותקווה, וגם אם לא זכו להגיע אל החוף המיוחל, נותר סיפורם חקוק בתולדות שיבת ציון בדורות האחרונים – עדות אילמת לכוחו של החלום היהודי לשוב הביתה.