מקדש אבוד מהשושלת ה-26:התגלית המיוחסת לפרעה חפרע

בחודש פברואר האחרון נחשפה בממפיס העתיקה שבמצרים אחת התגליות הארכיאולוגיות המסקרנות ביותר של השנים האחרונות: מקדש אבוד מהשושלת ה-26, המיוחס לפרעה חפרע (Apries).

פרעה חפרע מוזכר בספר ירמיהו, בנסיבות בלתי מחמיאות: "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חׇפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ" (ירמיהו מ"ד, ל').

המקדש נבנה מאבן גיר משובחת, ומצב השתמרותו הפתיע את החוקרים. קירותיו נותרו עומדים במידה רבה, ועליהם השתמרו תבליטים וכתובות המתארים את המלך כשהוא מגיש מנחות לפסלים. במרכז הכתובות מופיעים הכרטוש המלכותי של חפרע ותאריו הדתיים. הממצא המרשים ביותר הוא שורת חמישה ספינקסים מאבן גיר שנמצאו בכניסה למתחם. ספינקסים הם דמויות דמיוניות חצובות באבן, שתפקידן כביכול "לשמור" על המבנים החשובים. ראשיהם של הספינקסים אבדו במהלך הדורות, אך גופם נותר כמעט שלם, והם ממשיכים "לשמור" על הכניסה למקדש גם לאחר יותר מ-2,500 שנה.

כדי להבין את חשיבות הגילוי, יש לחזור אחורה בזמן. בשנת 589 לפנה"ס עלה חפרע לשלטון במצרים. זו הייתה תקופה סוערת, שבה ניסתה מצרים לבלום את התפשטותה של האימפריה הבבלית בראשות נבוכדנאצר השני. באותם ימים חיפשה ממלכת יהודה בעל ברית שיוכל לסייע לה להשתחרר מעול בבל, ותקוות רבות נתלו במצרים. המלך צדקיהו, אחרון מלכי יהודה, ביסס חלק ניכר ממדיניותו על הציפייה להתערבות מצרית. במקום לחזור בתשובה ולתקן את עצמו ואת צאן מרעיתו, החליט צדקיהו לנסות להסיר את גזרת הגלות בכוח, על ידי ברית עם מצרים. ירמיהו הנביא הודיע לו שזו לא הדרך הנכונה, וגם חפרע מלך מצרים ייפול ביד נבוכדנצאר, אך צדקיהו לא הקשיב. נבוכדנצאר החריב את ירושלים וגם את מקדש חפרע, להבדיל.

לפי החוקרים, המקדש מעיד שחפרע השקיע מאמצים עצומים בחיזוק מעמדו הדתי והפוליטי. הוא היה גם מצביא שנאבק בבבלים, וגם בונה אמן שביקש לבסס את שלטונו באמצעות בניין מבנים מרשימים בעיר הקדומה ממפיס. המקדש משקף ניסיון להציג את המלך כממשיך מסורתם של הפרעונים הגדולים, ולהעניק לגיטימציה לשלטונו.

אחד ההיבטים המעניינים ביותר של התגלית הוא הקשר האפשרי ליהודים שהגיעו למצרים לאחר חורבן ירושלים. בספר ירמיהו מסופר שלאחר רצח גדליהו בן אחיקם ברחו קבוצות מיהודה למצרים, ולקחו עמם את ירמיהו הנביא. תחפנחס, נוף ומצרים התחתונה מוזכרות במפורש בפרקי ירמיהו. ממפיס, שנקראת במקרא "נוף", הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של מצרים באותה תקופה. המקדש שנחשף מעניק הצצה נדירה אל הסביבה התרבותית והדתית שאליה הגיעו אותם פליטים יהודים.

הכתובות שנמצאו במקום מוסיפות נדבך חשוב להבנת התקופה. אחת מהן מזכירה "חיילים זרים" ששירתו בצבא המצרי. ידוע ממקורות היסטוריים שחפרע הסתמך במידה רבה על שכירי חרב יוונים ומהגרים שונים. החוקרים מעלים את האפשרות שקבוצות מהגרים ופליטים מהאזור השתלבו במערכות הצבאיות והמנהליות של מצרים באותה תקופה.

בדיקות איזוטופיות שבוצעו לאבן הגיר גילו, כי היא הובאה ממחצבות טורה המפורסמות שעל הגדה המזרחית של הנילוס. מחצבות אלו סיפקו במשך אלפי שנים את חומרי הבנייה היוקרתיים ביותר של מצרים. הממצא מלמד כי גם בתקופתו המאוחרת יחסית של חפרע עדיין פעל מנגנון לוגיסטי מלכותי מורכב, שהיה מסוגל להוביל אבנים למרחקים גדולים ולהקים מבנים מרשימים בקנה מידה לאומי.

הארכיאולוגים השתמשו במערכות מכ"ם חודר קרקע (GPR) מתקדמות כדי למפות את האתר מתחת לפני השטח. הטכנולוגיה חשפה כי מתחת למקדש של חפרע מסתתרים שרידים קדומים אף יותר, שמקורם בתקופת הממלכה החדשה, תקופת יציאת מצרים. חפרע רצה "לעשות את מצרים גדולה שוב", ולהמשיך את המסורות המפוארות שיוחסו לפרעונים הקדמונים, אבל הוא נפל לפני נבוכדנצאר, ומאז לא שבה מצרים לגדולתה. במשך עשרות שנים הבבלים רדו במצרים, הפרסים שהחליפו את הבבלים המשיכו באותה מדיניות - הם הגלו מצרים רבים לפרס, ובעצם הפכו את מצרים לאספסוף. המלכים הבאים של מצרים היו כבר יוונים, שביטלו לגמרי את האופי הקדום של מצרים.

כך, באופן סמלי, התיישבות בני ישראל בארצם - שבאה אחר ניצחון גדול על מצרים, יציאת מצרים וקריעת ים סוף - הסתיימה במפלה משותפת לישראל ולמצרים שניסו לשתף פעולה, בהסתכלם על הגורם האנושי, מבלי לראות את הגורם הרוחני שמאחורי הדברים.