שחה לארץ ישראל: מסע הבריחה של סלבה קורילוב

בלילה של ה-13 בדצמבר 1974 עמד סלבה קורילוב על סיפונה של אוניית הנופש הסובייטית בעלת השם הסמלי והמקורי "ברית המועצות", בלב ים, לא הרחק מאיי הפיליפינים. מאחוריו היו נציגי כלא ענק, שליחי מדינה שלא נתנה לו לצאת מגבולותיה. לפניו היה האוקיינוס השקט, חשוך, עצום, סוער, ללא חוף נראה לעין. לא הייתה לו סירה, לא מפה ימית, לא צוות חילוץ, לא קשר עם איש. רק מסכת צלילה, שנורקל, סנפירים, גוף מאומן וידיעה אחת: אם יישאר על האונייה, ישוב לברית המועצות. אם יקפוץ, ייתכן שלא יגיע לשום מקום, אבל ייתכן שיגיע לארץ ישראל.

מקצועו של סלבה היה יתרון עבור התוכנית הנועזת שהגה: הוא היה חוקר אוקיינוסים. סלבה המתין לרגע שבו יוכל להיעלם מעיני הצוות. אחר כך קפץ אל המים הסוערים בלב האוקיינוס השקט.

האונייה המשיכה בדרכה. מאחוריה, בתוך המים השחורים, נותר סלבה, שהיה אז בן 38. הוא היה אמנם אוקיינוגרף, צוללן ואיש ים, שהכיר את הגוף האנושי, את המים ואת הסכנות, אבל שום הכשרה לא הופכת קפיצה כזאת לדבר סביר. הוא ידע שהזרמים יכולים להסיט אותו, שהעייפות יכולה להכניע אותו, שהשמש ביום והקור בלילה יחלישו אותו, ושגם אם יתקרב אל חוף כלשהו, אין ודאות שיגיע אליו חי. במשך שלושה ימים ושני לילות הוא שחה ונסחף במי האוקיינוס הפתוח עד שהגיע לאזור האי סיארגאו שבפיליפינים. ללא אוכל ושתייה, מצויד רק בסנפירים, מסכה ושנורקל, הוא עבר מרחק של כ-100 קילומטרים עד שהגיע לחוף.

כך התחיל הפרק המפורסם ביותר בחייו של סטניסלב וסילייביץ' קורילוב, שנודע בשם סלבה קורילוב. הוא נולד בשנת 1936 באורג'וניקידזה שבברית המועצות, כיום ולדיקווקז, וגדל בסמיפלטינסק שבקזחסטן הסובייטית. כבר בילדותו נמשך למים. לפי הביוגרפיות שנכתבו עליו, הוא למד לשחות בניגוד לרצון הוריו, ובגיל צעיר גילה משיכה עזה לים, למסעות ולמרחבים פתוחים. אבל חייו עמדו בתוך מסגרת מדינית שלא אפשרה חופש כזה בקלות. ברית המועצות פיקחה בקפדנות על יציאת אזרחיה לחו"ל, ובמקרים רבים סירבה לאפשר לאנשי מקצוע, מדענים ואזרחים מן השורה לעזוב את גבולותיה.

קורילוב למד מטאורולוגיה בלנינגרד, ונעשה מדען ים ואוקיינוגרף. הוא עסק בצלילה, בחקר הים ובמסעות מדעיים, אך שוב ושוב נתקל בסירוב סובייטי לצאת לחו"ל. הדרך היחידה שמצא הייתה אוניית נופש סובייטית שיצאה מוולדיווסטוק למסע שנקרא "שיט לשום מקום": הפלגה דרומה באוקיינוס השקט וחזרה לברית המועצות, בלי ירידה לנמלים זרים. משום שלא הייתה ירידה לחוף, לא נדרשו לנוסעים דרכונים ואשרות. דווקא משום כך הצליח קורילוב לעלות עליה.

מנהלי השיט לא יידעו את הנוסעים היכן הם נמצאים, מתוך "דאגה לשלומם". אך סלבה, לפני ההפלגה, למד את המסלול. הוא הבין שהאונייה תעבור באזור הפיליפינים, קרוב יחסית לאיים. זו לא הייתה קרבה נוחה במונחים רגילים, אבל במונחים של אדם נואש ומאומן זו הייתה אפשרות. הוא בחר את הרגע, הכין את עצמו - וחיכה. כשקפץ מן הירכתיים בלילה סוער, היה עליו להתרחק מיד מנתיב המדחפים ומאורות האונייה. אם אנשי הצוות היו מבחינים בו, הוא היה מוחזר מיידית אל הספינה; אם היה נפגע מן האונייה עצמה, המסע היה נגמר ברגע הראשון.

מהרגע שבו נעלמה האונייה, נשאר קורילוב לבדו. הוא ניווט לפי הכוכבים, לפי תחושת הזרמים ולפי הערכת כיוון. הוא ניסה לשמר כוח, להתקדם כשהדבר אפשרי, לצוף כשצריך ולהימנע מבהלה. במשך שעות ארוכות לא ראה יבשה. הים הפתוח הוא בדידות מוחלטת. כל טעות קטנה, כל גל לא צפוי, כל אובדן ריכוז, עלולים להכריע.

לדברי סלבה, הוא הגיע אל חוף הפיליפינים לאחר שחייה ממושכת. לפי דיווח עיתונאי אמריקאי, שפורסם לאחר מכן על סמך מידע מן הרשויות בפיליפינים, דייגים מקומיים מצאו אותו ליד האי סיארגאו כשהוא נאחז בסירת דיג נסחפת. כך או כך, ברור שהבריחה הצליחה: קורילוב הגיע חי לשטח שאינו בשליטת ברית המועצות. הרשויות הפיליפיניות חקרו אותו במשך חודשים, בין היתר מחשש שמא מדובר בסוכן סובייטי או באדם שנסיבות הופעתו אינן ברורות. לאחר מכן הורשה לצאת לקנדה, ממנה עלה לישראל, והחל לעבוד במכון לחקר ימים ואגמים בחיפה.

בברית המועצות הוא נחשב בוגד. הוא נשפט שם שלא בפניו ונגזר עליו עונש מאסר ממושך. במערב, לעומת זאת, הפך סיפורו לאחד מסיפורי הבריחה יוצאי הדופן מתקופת המלחמה הקרה. אנשים ברחו מברית המועצות בדרכים שונות: דרך גבולות יבשתיים, עריקות מדיניות, מקלט בשגרירויות, מטוסים וספינות. אבל בריחה באמצעות קפיצה לאוקיינוס ושחייה של עשרות קילומטרים בים הפתוח הייתה חריגה גם בקנה המידה של סיפורי מסך הברזל.

ב-29 בינואר 1998, בעת עבודת צלילה בכנרת, הסתבך קורילוב ברשתות דיג או בציוד תת-ימי במהלך עבודה מקצועית. האוויר אזל לו, והוא מת במים. הים שסיפק לו הצלה היה גם זה שגדע את חייו בגיל 61, אבל מעשה גבורתו ייזכר עוד דורות אחריו.