הבשורה הטובה שבתוך הגלות: מה הרמב"ן גילה כשראה את ארץ ישראל חרבה?

בפרשת ואתחנן אנו קוראים על הגלות: "ונושנתם בארץ... אבוד תאבדון מהר מעל הארץ". משה רבנו מזכיר כמה פעמים את הגלות הנוראה לאורך ספר דברים, אבל בסוף הספר באים דברים שנראים קשים עוד יותר לכאורה: 

"ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההוא ואת תחלאיה אשר חלה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצביים וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו: ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אתם מארץ מצרים" (דברים כ"ט).

לא רק שבני ישראל יגלו מהארץ, אלא שהארץ תהיה כמו סדום ועמורה, גפרית ומלח, לא ייזרע ולא יצמח בה עשב!

אך הרמב"ן, שביקר בארץ ישראל לפני כ-750 שנה, רואה בדבר בשורה טובה. וכך הוא כותב: 

"היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תימצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

נכון שעצוב לנו לראות את ארצנו מקוללת, וכשהגיע הרמב"ן לארץ בוודאי הצטער על שממונה וחורבנה, אך הוא ראה גם את הבשורה: הארץ מחכה לנו. אם הארץ הייתה מקבלת את האויבים, לא היינו יכולים להגיע ולחזור אליה, שכן היא הייתה מתמלאת ומתיישבת.

ארץ ישראל היא הארץ המבוקשת מכל. היא קדושה לנוצרים ולמוסלמים, ולכן נלחמו עליה מאות שנים, אבל בסופו של דבר לא יישבו אותה לא אלו ולא אלו. היא ראש הגשר בין אסיה, אפריקה ואירופה. היא גובלת בים התיכון ובים סוף. עובדה היא שעשרות אימפריות חשקו בה – המצרים, האשורים, הבבלים, הפרסים, הסלווקים, הרומאים, ואחרי הקמת הנצרות הביזנטים והצלבנים, ומנגד המוסלמים. גם הממלוכים כבשו אותה, גם הפרסים (פעם שנייה), גם המונגולים, הצ'רקסים, האימפריה העות'מאנית, נפוליון, והאנגלים בהמשך. לאורך כל הזמן היו כאן ילידים בדואים, שגם הם רצו לשלוט על משאביה.

לו רק אחד מהכיבושים האלו היה מיישב את הארץ, היה תם החזון של שיבה לארץ. אף אחד לא היה יכול להקים מדינה יהודית בארץ מיושבת מעל לרמה מסוימת. כל הכיבושים האלו, ככל שהחזיקו מעמד – כולם התאדו בסופו של דבר. לא נשארו כאן אוכלוסיות משמעותיות מאף אחת מהמדינות הכובשות.

מרובים הם התיאורים של המבקרים בארץ לאורך הדורות, המתעדים את התגשמות הנבואה הזו, שהיא קללה זמנית לארץ וברכה לעם ישראל.

מארק טויין, שביקר בארץ ב-1867, כותב: "ארץ ישראל יושבת עטוית שק ואפר, רובצת עליה קללה שהובישה את שדותיה והצמיתה את אונה… הייתכן כי קללת שמיים תלווה ארץ? ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. מקודשת היא לשירה ולמסורת היא ארץ החלומות".

המלומד האנגלי ג'והן מקגרגור, שנסע בארץ ישראל ב-1868 ותיעד את מסעו בספר "רוברוי על הירדן", מתאר את ריקנות הארץ, הליכה במשך עשרות קילומטרים בלי לראות נפש חיה.

באזור 1882, כותב הארכיאולוג צ'ארלס וורן בספרו "ירושלים של מטה": "הארץ, שהייתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש, עודנה עומדת בשממונה… מעטים יתכחשו לעובדה שארץ ישראל נתונה בכבלי קללה".

המלומד האנגלי, פרופ' סיר ג'ון ויליאם דוסון, כתב בשנת 1888: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בארץ ישראל, שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם. אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים סתם, כבעלים ארעיים, שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה".

אכן הארץ חיכתה שנים רבות, ונתנה את כוחה רק לבני ישראל, הממתינים עדיין לגאולה השלמה, לביאת המשיח ולחזרת עם ישראל כולו בתשובה.