תשעה באב תק"א: סיפורם של יהודי פראג ב"מלחמת הירושה"

בשנת ת"ק (1740) מת קרל השישי, מלך "האימפריה הרומית הקדושה" שכללה בין השאר את אוסטריה, בוהמיה והונגריה. על כסאו עלתה, לפי צוואתו ולפי תיקון מיוחד שהכניס לחוק, בתו היחידה מריה תרזה בת ה-23, לראשונה בתולדות האימפריה. פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, הכריז עליה מלחמה, בטענה שהיא לא ראויה למלוך על האימפריה. אליו הצטרפו הבווארים והצרפתים, וכך החלה "מלחמת הירושה האוסטרית".

וכך מתאר את הדברים סופר בן הזמן, ממשפחת ברנדייס המיוחסת בקהילת פראג: "החסיד הקיסר הנ"ל ראה שאין לו זרע אנשים, ושלא תבוא המלכות ומדינות ירושות לידי זרים, עשה בתו הגדולה בחכמה ובנוי ובמעשים מאירע דרעזי (מריה תרזה) אשר נשאו וקיימו וקבלו עליהם לבת יורשת בכל מדינות מלכותו בהסכמת מלכים ושרים רבים ובכבוד, כאשר באמת נמשחה לערץ הירצגין (ארכי דוכסית) בעיר ווינא ובכל מדינות איסטרייך (אוסטריה) ואנשי הגר (הונגריה) הסמוכים לה הכתירו אותה, והיה בעיר ההיא ובכל מדינות מלכותה ששון ושמחה" (ר' בצלאל ברנדייס, אגרת מחלת).

בטקס ההכתרה שלה נכחו יהודים רבים. ר' אברהם טריבטש מניקלשבורג מתאר בספרו "קורות העתים" את הטקס: 

"י"א תמוז הוא 25 יוניא 1741 בעיר פרעשבורג הכינו כתר מלכות להקים... וימליכו אותה בראש טור טורי זהב נעשה לה, ולא לו (-לבעלה לא נתנו גינוני מלכות), רק הוא יהיה עזר כנגדה, והיא לובשת מלכות וכמנהג המדינה בגדה, והיה הקרענונג (טקס ההכתרה) במיני זמר ומחולות, וכל העם רואים ושומעים את הקולות, בעוז והדר ומלבושי יקרים אשר לאלפי אלפים שרות ושרים והרבה רוכבי רכב לבושי שריון ותופי תופים הסוסים והעגלות בכסף וזהב מצופים ומשבצות זהב ואבנים יקרות, יקר וגדולה משרים ושרות, והיא יושבת בקרון (מרכבה) וכתר מלכות בראשה מהודרת באבנים טובות אבני שהם ואבני שואבות, בידה הימנית התפוח של זהב הוא הוולטסקוגל (גלובוס) לנגד פניה צהוב ובידה השמאלית שרביט הזהב... כשהיתה מגעת סמוך לבית המטבחים, אצל נהר דאנו (דנובה) סמוך למים שם היה הר קטן אשפתות מוכן לקרענונג ונאות, מנימוסי מלכות לבל יתגאות, שם ירדה מהקרון והיא רוכבת על סוס המוכן לה ושני שרים נכבדים הולכים על יד הסוס מימינה ומשמאלה, ומעליות ההר היו למרחוק בשפוע אף שהוא קטן, והיא רוכבת בלי ביעתותא (בלי פחד) ובידה חרב חדה, ובכל זאת לא נעה ולא נדה, ומכרזת בקול: אני אהיה לכם לאם ואתם תהיו לי לעם".

כפי שניתן להבין מהתיאור המלבב, יהודי בוהמיה ציפו לטובות מהמלכה החדשה. ב-1741 ילדה המלכה בן, ויהודי פראג יצאו לתהלוכה מרשימה בחוצות העיר לכבוד המאורע, אותה הובילו ב-24 באפריל 1741 הפרנס הראשי שמעון פרנקל ורבני הקהילה ומכובדיה. הייתה זו מחווה פומבית של נאמנות לשלטון ולשושלת המלוכה. אותו תינוק, כשגדל, אכן נחשב כקיסר שדאג ליהודים - הלא הוא יוזף השני. אך האם, התגלתה כחביבה פחות כלפי היהודים, ועוד לפני שניתנה לה הזדמנות להראות זאת, התרגשה עליה המלחמה.

המלחמה הביאה חובת גיוס ליהודים ברחבי הממלכה, כפי שמתאר ר' מנחם אמלנדר ב"שארית ישראל": "כל היהודים נלקחו לצבא, ובתוכם רבים אשר לא הורגלו לעסוק במלאכה כל ימיהם, ויבהלו ק"ק גלוגא מאוד ואימה גדולה נפלה עליהם".

על פראג הוטל מצור, וכל תושבי העיר רעבו ללחם: "ומחמת המצור הוצרכו לאכול לחם גס או לחם שעורים וכמה אנשים עירבו אדמה בתוך הקמח ולשו הכל ביחד ואכלוהו כך מפני הרעב, רבים צדו עכברים וחתולים וכלבים, ואכלו את בשרם מפני הרעב".

בחצות הלילה של 8 במרס 1741 פרץ לעיר הצבא בפיקודו של הדסאואי המהולל, הנסיך ליאופולד הראשון. היהודים שמחו שנגמר המצור, "ויהללו את השם יתברך על שנפסק המצור ועל שלא ניזוקה העיר רק החומות נהרסו ועל שלא נהרג אפילו יהודי אחד כי זה היה נס גדול". אלא שבתוך שעות ספורות "נהפכה השמחה לאבל, כי התחילו לשלול את העיר". היהודים תמיד אשמים, כידוע, והם שילמו את מחיר המלחמה...

חצי שנה מאוחר יותר, בערב ראש השנה, שוב התקרב צבא זר אל העיר פראג, הפעם היו אלה הצרפתים. הגברים היהודים הצטוו על ידי השלטונות לסייע בביצורן של החומות, בהכנת חביות מים לכיבוי שרפות, בחפירת עמדות הגנה ובשמירה על הסוללות והתותחים שהוצבו עליהן. בבתי הכנסת אמרו סליחות ופרקי תהלים. רבה הנערץ של פראג, הרב יהונתן אייבשיץ, היה מופקד על חלוקת ימי תענית: 18 אנשים צמו בתורנות בכל יום. ב-1 בנובמבר אחר הצהריים היו כולם דרוכים ומתוחים לאחר ש"נשמע שחיל צרפת וזאקסן ופייארין הם קרובים לעיר", וכבר "היה קול רעש כאלו החיל בא על עיר פראג".

במוצאי שבת, 25 בנובמבר, "באו הרבה אנשי מלחמות ברחובותינו ובקשו בפקודת היענראל טיטול אגילווע (גנרל חיל המצב האוסטרי) איזה מאות יהודים על הסוללות למלאכה, ובאם לא ישלח הוסארן (פרשים הונגרים) שיבוזו רחוב היהודים, והיתה מהומה ובכייה גדולה". רבי יהונתן אייבשיץ ניעור משנתו באמצע הלילה, כדי להורות לבני הקהילה למלא אחר הפקודות למרות הסיכון הגדול, וכך אמר: "אחיי ובני, לכו עמהם לשלום בשביל קהלתנו ותהיו מוכנים ומזומנים לעולם הבא".

משמעה של עלייה על הסוללות היה התייצבות בקו החזית, שכן עוד באותו לילה החלו הניסיונות מצד האויב לטפס בסולמות ולחדור לעיר בחסות הפגזות ויריות. בתוך כמה שעות, בבוקר יום ראשון, 26 בנובמבר, כבר הסתובבו חיילים צרפתים ברחובות פראג, והעיר נכבשה. למרבה ההפתעה, לחיילים התלוו כמה יהודים דוברי צרפתית שהרגיעו: "אל תיראו ואל תפחדו, כי המלך ציווה עליהם שלא יגעו בנפשות הן באינם נימולים ובנימולים ובבזה לא שלחו את ידם". היהודים מיהרו להתכנס לתפילות הודיה על שאיש מהקהילה לא קיפח את חייו, אך כבר ביום הראשון של הכיבוש נכנס אחד ממפקדי הצבא לבית הקהל, הניח שעון על השולחן ודרש שבתוך שעתיים ישלמו כופר במזומן כדי "שלא יבוזו רחובות היהודים".

מכאן ואילך, ובמשך למעלה משנה, חיו תושבי העיר בכלל והיהודים בפרט תחת מכבש לחצים כבד, "והוצרכו ליתן להם יום ולילה אכילה ושתייה תרנגולים מפוטמים ותרנגולים הנקראים פיזאנין ובשר חזיר ויין צוקר וקאפע... אנשי המלחמות התחילו לאכול בשר סוסים שהיו שוחטים כל יום". הפעם היו אלו המפקדים הצרפתים שדרשו מכסה של מאה גברים יהודים בכל יום כדי להקים סוללות הגנה. בחודש אוגוסט התהדק הלחץ האוסטרי, התגברו ההפגזות והבהלה גברה.

"תשעה באב כשהיינו בבית הכנסת סמוך לגמר הקינות", סיפר בצלאל ברנדייס, "שמענו קול הורים ומורים (יריות) בחצים וקנים ושאר כלי זין וחרבים הרבה גדולה עד מאוד, וכן נשמע הוריה ההיא בכל העיר ורעשה הארץ וגם שמים נטפו, והיינו תמיד בבהלות וחרדות המסלק את הדמים (מקפיא דם) מחמת קול רעש גדול מהורית הקנים". רבים נהרגו בבתים שקרסו ובשרפות שפרצו, "כי בכל לילה זרקו כמה בומין (פגזים) לתוך העיר ועשו כמה שריפות חוץ לעיר בהבניינים ובתוך הכרמים".

הצרפתים הכריזו על עוצר לילה, ותפילות ערבית התקיימו בבתים ולא בבתי הכנסת, הרעב הלך והכביד, אבל רק בתחילת החורף הסתמנה הכרעה והחלה הנסיגה. האוסטרים חזרו וכבשו את פראג, והעיר חזרה לשליטתה של מריה תרזה.

ביום רביעי, 13 בדצמבר 1742, קיבלה משלחת של יהודי פראג הבטחה מהדוכס האוסטרי לובקוביץ שהקהילה תזכה לחסות והגנה. קבלת הפנים לצבא האוסטרי הייתה נלהבת, ור' בצלאל ברנדייס מתאר: 

"ואם כל הימים דיו אי אפשר לכתוב מהשמחה הגדולה מתושבי העיר, ומהרבה בתים היו שומעים כלי זמרה וחצוצרות, וכמה אלפים נפשות עומדים היו על הארץ וצועקים יחדיו יחי אדונינו המלכה מאריע טרעסיע, והצרפתים הלכו בבושה גדולה למדינתם ומסרו מאות קני שריפה גדולים ושאר כלים וצרכי מלחמה בסך עצום להראשים איסטרייך (מפקדי אוסטריה), בבתי הכנסת מייזל ואלטנוישול נשאו החזנים תפילות "מי שבירך", והצהירו אמונים: "לאדונינו החסידה המלכה מאריא טרעסיע ירום הודה, השם ברוך הוא יתן לה להבא ברכה והצלחה בכל מעשי ידיה ויפלו כל שונאיה תחת רגליה, וכל בני קהלתנו היו צועקים בקול רם אמן".