מווינה למסחר הרהיטים בהודו: מסלול ההצלה הנועז

בשנת 1938 הייתה וינה עיר שנפלה בבת אחת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. עד אז הייתה בירת אוסטריה מהמרכזים היהודיים הגדולים באירופה: קהילה של רבבות אנשים ובה רופאים, עורכי דין, סוחרים, עיתונאים, אנשי רוח ובעלי מלאכה. אך במרץ של אותה שנה סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, והחוקים האנטי יהודיים הוחלו במהירות גם על וינה. מוסדות יהודיים נסגרו, מנהיגים קהילתיים נעצרו, עסקים הוחרמו והמונים עמדו יום ולילה בתורים כדי להשיג רישיונות יציאה ואישורי הגירה.

באותם חודשים הייתה היציאה מאוסטריה כמעט בלתי אפשרית. יהודי יכול היה לעמוד בתור, לשלם מיסי יציאה, לרשום את רכושו, לוותר על נכסיו – ועדיין להיתקע בלי יכולת לצאת, מפני שמדינות העולם סגרו את שעריהן. אישור עבודה במדינה אחרת היה אחד המפתחות החשובים ביותר לבריחה חוקית. מי שהחזיק חוזה עבודה, ערבות ומסמך כניסה למדינה זרה, קיבל סיכוי שלא היה לאחרים.

קונדן לאל גופטה, איש עסקים מפנג'אב שבהודו, נסע באותם ימים לווינה לצורך טיפול רפואי. שם, בבית חולים אוסטרי, פגש זוג יהודי צעיר, לוסי ואלפרד וקסלר, ושמע מהם כיצד השתנו חייהם של יהודי וינה מאז כניסת הנאצים. הוא נחרד לשמוע את הדברים.

לאל גופטה חזר להודו עם רעיון נועז: לפתוח ליהודים מווינה נתיב מילוט דרך חוזי עבודה בהודו. הוא היה תעשיין מלודהיאנה, עיר תעשייתית בפנג'אב, והציג צורך בעובדים אירופיים מיומנים, אנשי עץ, טקסטיל, מכונות, מסחר ומלאכה. לעיתים מדובר היה במשרות שניתן היה להצדיקן בתוך עסקיו, לעיתים, לפי הדיווחים, נוצרו חברות ומשרות פיקטיביות שנועדו בעיקר לשמש מסגרת רשמית לקבלת אשרות.

איש העסקים החל להפעיל מכונת עבודה מסביב לשעון, שטיפלה במלאכת הניירת. מודעות דרושים, חוזי עבודה, ערבות לשכר, התחייבות למגורים, מסמכי כניסה, מכתבים, תיאומים, חתימות. בעולם שבו הבירוקרטיה הנאצית הידקה טבעת סביב היהודי, גופטה השתמש בבירוקרטיה נגד עצמה. מול משרד שדרש הוכחה ליעד הגירה, הוא הציב יעדים. מול דרישה לעבודה, הוא הציב חוזים.

הנס לוש היה יהודי, מומחה טקסטיל שאיבד את מקום עבודתו בעקבות החוקים האנטי־יהודיים. הוא נענה למודעת דרושים שמצא בעיתון, קיבל הצעה להיות מנהל ב- Kundan Cloth Mills, ואף הובטחו לו על הנייר מגורים וחלק מהרווחים. שבועות לאחר מכן הפליג באונייה לבומביי, ומשם נסע ברכבת ללודהיאנה.

אלפרד ולוסי וקסלר, הזוג שפגש גופטה בבית החולים, הגיעו אף הם להודו עם בנם התינוק. גופטה בנה עבורם בית סמוך לבית שנועד למשפחה אחרת מהניצולים. וקסלר, שהיה איש עץ, הקים בלודהיאנה בית מלאכה לרהיטים. חלק מהרהיטים שנעשו אז שרדו עוד שנים רבות, ואחד השולחנות שבנה שימש מאוחר יותר במשרדו של ויניי גופטה, נכדו של קונדאן לאל גופטה, שחקר ופרסם את פעולות ההצלה של סביו.

גם האחים אלפרד וזיגפריד שפרנק, שהכירו את עולם העץ והלבידים באוסטריה, הובאו להודו על ידי הזמנת עבודה שיצר לאל גופטה. הם הגיעו בשנת 1939, והקימו מאחורי ביתם בלודהיאנה מפעל לבידים, מהמפעלים הראשונים מסוגו בהודו. לצדם נמנה גם זיגמונד רטר, סוחר בתחום המכונות, שקיבל סיוע לברוח לפני שהנאצים הידקו את אחיזתם על עולמו.

הודו לא הייתה גן עדן קל עבור פליטי וינה. לודהיאנה לא הייתה וינה. האקלים היה אחר, השפות אחרות, המזון אחר, החברה אחרת, והמרחק מהעולם האירופי המוכר היה עצום. חלק מהפליטים עזבו בתוך זמן קצר לבומביי (כיום מומבאי), ואחרים נשארו תקופה ארוכה יותר.

ואז באה המלחמה גם אל הודו. בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, בריטניה הכריזה מלחמה, והודו הבריטית הייתה חלק מהמערך הבריטי. הדבר יצר מצב אבסורדי: יהודים שנמלטו מהנאצים מאוסטריה סווגו לעיתים בידי הרשויות הקולוניאליות כנתיני אויב, משום שאוסטריה סופחה לרייך הגרמני. חלק מהפליטים נקלעו לקשיים חדשים תחת שלטון בריטי, אף שהגיעו להודו כדי להינצל מהשלטון הנאצי.

גופטה עצמו חזר לחייו בהודו. הוא המשיך בעסקיו, עסק בפעילות ציבורית, וב-1941 הקים בלודהיאנה מוסד חינוכי לבנות, בית ספר שקיים עד היום ונושא את שמו של מייסדו.

החלק המפליא ביותר בפרשה הוא שתיקתו. גופטה לא פרסם ספר זיכרונות, לא ביקש אותות הוקרה ולא הפך את ההצלה לפרק רשמי בתולדותיו. גם בני משפחתו ידעו רק מעט. הסיפור נפתח מחדש רק שנים רבות לאחר מותו, כאשר נכדו, ויניי גופטה, החל לחקור את הרמזים המשפחתיים, לאתר מסמכים, לדבר עם בני משפחות הניצולים ולחבר את הפרטים לספר. הספר נקרא: A Rescue in Vienna. קונדן לאל גופטה מת בשנת 1966, בן שבעים ושלוש.