כל התכנים של יהוסף יעבץ

מתוך המצוקה נולד רעיון חדש ומהפכני. אם אין לנו משאבים מספיקים כדי לבנות נושאות מטוסים סטנדרטיות, נוכל לבנות נושאות מטוסים עשויות מקרח. נושאות מטוסים אלו, יהיו גם מוגנות מפני הטבעה, מכיוון שהקרח, כידוע, צף על המים

החיים השלווים לא המשיכו כך לנצח. כמאה שנים לאחר מכן עמד בטולדו הנזיר הקנאי ויסנט פרר, שהנוצרים התעקשו לכנות אותו כ"קדוש", והסית את ההמון הנוצרי נגד היהודים. הקהילה היהודית, שהייתה פעם גדולה ומשגשגת, קרסה תחת הלחץ. היהודים פחדו להיפגש בגלוי, ובית הכנסת המפואר נותר שומם

רבי מימון נעצר לרגע ליד החלון הפתוח. רוח קלה נושבת, אך המתח אינו מתפוגג. הוא קובע: אם האיש לא אמר בפירוש שהוא נותן את הגט מחמת פחד – הגט כשר! זו ההלכה

בינתיים, בצפת, שייח מוסלמי מקומי בשם מוחמד דמור, שהיה ידוע בכריזמה הרעילה שלו, הפיץ חיזיון מרושע: הוא טען שהוא ראה ''חיזיון'' שבמהלכו רכוש היהודים הכופרים, זהבם ותכשיטיהם, עוברים לידי המאמינים האמיתיים – הערבים. דבריו הציתו שנאה בקרב ההמון, והמתח בעיר גבר

רעבים, רועדים מקור ומושפלים הצטופפו להם יהודי סאניק. לא היה להם דבר לאכול ולהשיב בו את נפשם מלבד סיר מהביל של מרק, שבתוכו צפו חתיכות של שומן חזיר. כאשר ראה הרב אהרונסון, רבה של קהילת סאניק, את החזיר, ידע כי לא יאכל מן המרק

הציפור הקטנה בעולם, שגודלה ככף יד ושמשקלה פחות מ-2 גרם, היא תזמורת של נפלאות: כנפיים שמנופפות כמו מסוק, זיכרון שמתחרה במחשב ולב שדופק במהירות מסחררת של 1,200 פעימות בדקה

הרעש לא איחר לבוא. פשקווילים נתלו על קירות בתי כנסת. טענות חמורות הופרחו כנגדו – שהוא גורם לרבים לאכול חמץ בפסח, שהוא מבטל מסורת הדורות. אך הרב נתנזון לא נרתע. הוא לא נשא פנים ולא פחד מן הרבים. דעת תורה, ולא דעת ההמון, הייתה נר לרגליו. מי היה הרב נתנזון, שהתיר את מצות המכונה?

פרויקט הגנום האנושי שהוביל קולינס שרטט את מפת הגנים שקובעים את זהותנו – ממראה ועד אופי. התגלית חשפה סדר מתמטי מדהים: קבועים פיזיקליים מדויקים שאפשרו את החיים

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחשבו הטמפלרים בעיני הבריטים ששלטו בארץ ישראל ל"נתיני אויב". היישובים הטמפלריים הוקפו בגדר תיל, והפכו למחנה מעצר הלכה למעשה, כאשר מידי פעם אף התבצעו חיפושים שכללו חיפושים גופניים לכל העצורים

כשהוא תוקף – זה נראה כמו מלחמת עולם בזעיר אנפין. מאות אלפי תוקפות נעות בטור, החותכות מזעיקות את החיילות, קו החזית נפרש למטרים של עימות ישיר: ראש בראש, פה בפה, צבת בצבת. הפועלות הקטנות מסייעות מאחור, מתנפלות, תולשות רגליים, שוחקות את הכוח הפולש

כאשר עזבו הנאצים את האזור, הסתובבו תושבי העיירה ביערות שסביבם ושרו בקול גדול, כדי לסמן ליהודים שהם יכולים לצאת ממחבואיהם ולחזור לעיירה

יוסף הנהן בשתיקה, עיניו עוקבות אחר הדף הרטוב והכהה שזה עתה נדפס. היה בהם הסכמה שקטה, של מי שכבר אמר את דעתו פעמים רבות בלימוד, וכעת נותן לה להיחתם במעשה

הרעיון נשמע נועז, ומישהו שאל חרש: "וכי זו דעתו בלבד?". אך הרמב"ם הקדים את השאלה והשיב באיגרת: "ואל תזלזלו בפירוש הזה, שכן כך פירשו גם אנשי תבונה: רבי משה גקטיליא ורבי יהודה אבן בלעם"

והתוצאה – מפעימה. כל כרך חדש שיצא, התקבל בהתלהבות עצומה. בישיבות, בבתי מדרש, בבתים של שוחרי תורה, בישראל ובגולה – קראו בו בשקיקה. רבנים צעירים מצאו בו בהירות, מחנכים כתבו ממנו שיעורים, תלמידי חכמים השתמשו בו כבסיס ללימוד שיטתי ועיוני

הקבוצה הזאת עוד ניסתה להילחם. הם הסתירו את מי שיכלו, סיכלו פריצות, חסמו רחובות. בסופו של דבר נכנעו. והוצבו מול הדילמה: לבחור במוות – או לבחור את סוגו

העולם סביבו המשיך הלאה. יפן שיקמה את עצמה, אמריקה שלחה אדם לירח, חומת ברלין נפלה. אבל בלב האי חי לו אדם שהזמן קפא עבורו. צוותי חיפוש נשלחו אחריו בניסיון למצוא אותו, אך הוא היטיב להסתתר, ואף כוח שיטור לא הצליח למצוא אותו

שרים רבים היו לקוחותיו, והרווחים שצבר שימשו אותו לתמיכה בישיבתו ולסיוע לנזקקים. את בתו האהובה, הרבנית גולדה, השיא לתלמידו המובהק, הרמ"א

כשהגיע לשם, ראה מחזה מפעים. בתוך האולם הצר והפשוט ישב הרב עצמו, עטור בזקן כסוף ופנים מאירות, מוקף עניים ונזקקים. לוחש מילה טובה לזקן כפוף, מניח יד על כתפו של יתום קטן, מספר מעשה חינוכי ומחיה את נפש השומעים. כולו אהבה, כולו חסד. לא ניכר עליו שהוא מגדולי הדור – אלא כאחד מהיושבים

"הגיעו פקודות מן המטה", מודיע המפקד. "עלינו לעלות ולכבוש את מצוק מאדה – בכל מחיר". המילים נופלות בכבדות. הרי זו משימת התאבדות כמעט ודאית. חיל רגלים, נטול יתרון טופוגרפי, העולה על גבעה מבוצרת היטב, תחת אש מדויקת – מה סיכויו לשרוד?

מהו כתב הזכויות של קאליש, שכמעט שמונה מאות שנים לאחר שנכתב עדיין מעורר רגשות כה עזים? מדוע בחרו המפגינים לשרוף דווקא אותו? הכירו את כתב הזכויות של קאליש, המכונה לעיתים ה"מגנה כרטה" של יהודי פולין