מבית כנסת מפואר לכנסייה נוצרית: 800 שנות היסטוריה בטולדו

בעיר טולדו שבממלכת קסטיליה התכנסה הקהילה היהודית לחגוג רגע היסטורי – חנוכת בית הכנסת המפואר, שנבנה בלב הרובע היהודי בזכות נדיבותו של יוסף בן מאיר בן שושן, אחד מפרנסי הקהילה. השמש האירה את רחובות העיר העתיקה, וריחות תבלינים ומאפים מילאו את האוויר, כאשר הקהל התקבץ לחגיגה שתיזכר לדורות.

בחצר בית הכנסת החדש הוכן שולחן ארוך, עמוס במטעמי המטבח הספרדי של ימי הביניים. על השולחן הונחו קערות חרס מלאות במרק עדשים מתובל בכמון וכוסברה, לצד תבשילי קדירה מבשר כבש עם שזיפים מיובשים ודבש. לחמים עגולים, אפויים בתנורי אבן, הוגשו לצד צלוחיות שמן זית וריבת תאנים. קנקני יין אדום ממחוז ריוחה ניצבו בין המנות, והאורחים התענגו על פירות טריים – תפוזים, רימונים וענבים – שהעידו על שפע הארץ. השמחה גברה עם נגינת נבל וחליל, שהדהדה בין קירות האבן של המבנה החדש.

במרכז הישיבה ישבו רבני הקהילה, פניהם קורנות גאווה. ביניהם היו רבי אברהם הירחי, דמות מופת ותלמיד חכם, שספרו "המנהיג" כבר זכה לפרסום נרחב, ורבי מאיר הלוי טודרוס, הרמ"ה. לצידם ישבו חכמים נוספים, ששמותיהם נישאו בפי יהודי ספרד, ופרנסי הקהילה – אותם אנשים שהפכו חזון למציאות.

לאחר שאנשי הקהילה החלו לאכול, קם רבי אברהם. קולו העמוק והצלול השתרר על הקהל שהשתתק. הוא פתח בדברי שבח לקובע מקום לתפילתו, ודבריו הדהדו את אמרות חז"ל: "אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו – כאברהם אבינו, שקבע מקום, שנאמר 'אל המקום אשר עמד שם'. אלוהי אברהם יהיה בעזרו, וכשמת אומרים עליו: אי חסיד, אי עניו, תלמידו של אברהם אבינו. ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר 'ויעמוד פנחס ויפלל'. ובירושלמי אמר רבי יוחנן: צריך אדם להתפלל במקום המיוחד לתפילה, וצריך לייחד לו מקום בבית הכנסת".

הוא סיים בדברים מלאי תודה: "אשרינו שזכינו לבית כנסת מפואר זה, שבו נוכל לקבוע את תפילותינו ולשרת את בורא עולם בלב שלם".

לאחר שגמר את דבריו, נעמד רבי מאיר הלוי טודרוס, הרמ"ה. קומתו הזקופה ודבריו החמים כבשו את לב הקהל. הוא דיבר בשבח הלימוד והתפילה בבית הכנסת: "כיוון שבאה שכינתו של הקדוש ברוך הוא לבית הכנסת ולא מצאה עשרה – מיד כועס, שנאמר: 'מדוע באתי ואין איש'. על כן, אנשי קהילתנו היקרים, בואו ופקדו את בית הכנסת תדיר, כי בו שוכנת השכינה. תמכו בתלמידי החכמים שיושבים ולומדים בו – כי תורתם היא חיינו".

דבריו נגעו ללב, והקהל הנהן בהסכמה – נחוש לשמור על בית הכנסת כמרכז רוחני תוסס.

לאחר דברי הרבנים, קם אחד מפרנסי הקהילה, רבי שמואל בן יצחק, ופנה אל יוסף בן מאיר בן שושן, התורם הנדיב: "בשם כל קהילת טולדו", אמר, "אנו מודים לך, רבי יוסף, על נדיבות לבך".

הוא תיאר את יופיו של בית הכנסת, שנבנה בסגנון המודחארי הייחודי, בידי אדריכלים מוסלמים מיומנים. המבנה היה פלא אדריכלי: תקרתו מעוטרת בגבס מגולף בדגמים גיאומטריים, קשתות פרסה מרשימות נתמכו על עמודים בעלי שמונה צלעות, וקירותיו הלבנים הבריקו באור השמש שחדר מבעד לחלונות הגבוהים. עזרת הנשים, שהשתרעה לאורך הקומה העליונה, הוסיפה למבנה הוד והדר.

הקהל התרגש והודה לה' על הפאר שזכו לפאר אותו, וקולות תפילה ותורה החלו למלא את החלל. בית הכנסת הפך במהרה ללב הפועם של הקהילה. יהודי טולדו גדשו את המקום השלו, והוא הדהד בשירת פיוטים, דרשות ולימוד תלמוד. סגנונו האדריכלי – השונה מבתי הכנסת בני התקופה – משך מבקרים שהתפעלו מן השילוב האלגנטי של בנייתו, והפך את המבנה לאחד המרשימים בעיר.

אך החיים השלווים לא המשיכו כך לנצח. כמאה שנים לאחר מכן עמד בטולדו הנזיר הקנאי ויסנט פרר, שהנוצרים התעקשו לכנות אותו כ"קדוש", והסית את ההמון הנוצרי נגד היהודים. דבריו הרעילים הובילו לפרעות קשות – שהיוו חלק מ"גזירות קנ"א" – שבהן נרצחו ונפגעו אלפים. הקהילה היהודית, שהייתה פעם גדולה ומשגשגת, קרסה תחת הלחץ. היהודים פחדו להיפגש בגלוי, ובית הכנסת המפואר נותר שומם.

הכנסייה, שחשקה במבנה, השתלטה עליו והפכה אותו לכנסייה נוצרית בשם "סנטה מריה לה בלנקה".

צער עמוק מילא את לב היהודים, שראו את מקדשם נגזל. בימינו ניסתה הקהילה היהודית בטולדו לפנות לארכיבישוף הקתולי בבקשה להשיב את המבנה לידיה, אך בקשתה נדחתה. כיום, המבנה משמש כאתר היסטורי – השלישי בחשיבותו בטולדו – ומושך תיירים מכל העולם.

מבקרים עומדים בחלל המפואר ומתפעלים מיופיו, אך מעטים יודעים את סיפורם של הרבנים, הפרנסים והקהילה, שחלמו להפוך אותו למרכז רוחני נצחי.