"כשרות הן לפסח": סיפורו של הרב שהתיר את מצות המכונה

בלב עיר גדולה ועתיקה, בין בתי אבן בעלי גגות רעפים אדמדמים, צעד אדם הדור פנים לעבר ביתו של אחד מאנשי העיר. הצועד היה הגאון רבי יוסף שאול נתנזון. הוא הוזמן לביתו של אחד מאנשי העיר. אותו האיש היה יודע כאדם מקורי וממציא, ויחד עם בנו הוא הכריז כעת על פטנט חדש שאותו הוא רוצה להראות לרב.

הוא הכניס את הרב אל מחסן העבודה שלו, והראה לו מכונה גדולה. "זוהי מכונת מצות", הכריז בגאווה. 

"זהו המקום שבו שופכים את הקמח", אמר בגאווה הממציא, מצביע על פתח צר במכונה. "וכאן מוזגים את המים. תוך רגעים אחדים המכונה לשה את הבצק, מגלגלת אותו לעובי אחיד, חורצת בו חורים... וכאן" – הוא פתח מגש מתכת – "כאן נאפה הבצק ונעשה מצה. ראה, כבוד הרב, מצה דקיקה, יפה ומדודה – בלי שהייה, בלי שהות ובלי חשש של חמץ. כעת אני רוצה שהרב יבדוק את המכונה מבחינה הלכתית, ויכריע אם הוא מותרת בשימוש. מכונה כזו יכולה להחיש את קצב עשיית המצות ולהוריד את מחירן, כך שגם העניים יזכו לשפע של מצות בחג".

הרב נתנזון, איש גבוה ודק גזרה, עמד למול המכונה בדממה. מצחו היה חרוש קמטים, אך עיניו בהקו בשקדנות. הוא בחן את המכשיר, מדד את הזמנים, עיין בעובי המצות, בדק את נימי הבצק במגע אצבע. ימים ארוכים ישב לבדו בחדר לימודו, ודן בכל סוגיה הלכתית הנוגעת למצות המכונה: שהייה, מגע אדם, כוונה, זריזות, לשם מצה...

לאחר עיון ובדיקה מעמיקה, כתב את דברו: מצות מכונה – כשרות הן לפסח.

הרעש לא איחר לבוא. פשקווילים נתלו על קירות בתי כנסת. טענות חמורות הופרחו כנגדו – שהוא גורם לרבים לאכול חמץ בפסח, שהוא מבטל מסורת הדורות. אך הרב נתנזון לא נרתע. הוא לא נשא פנים ולא פחד מן הרבים. דעת תורה, ולא דעת ההמון, הייתה נר לרגליו.

מי היה הרב נתנזון, שהתיר את מצות המכונה?

יוסף שאול נולד בעיר סמבור למשפחה של גדולי תורה. אביו, רבי אריה לייביש נתנזון, חיבר את הספר "בית אל", ואמו הייתה נצר לרבנים נודעים. עוד מנעוריו בלט בחוכמתו ובמעלות מידותיו. בבחרותו נישא לבת דודו, ונעשה לגיסו של העילוי מרדכי זאב איטינגא.

יוסף שאול עבר לגור בלמברג, מקום מגוריה של אשתו, ושם קבע עם גיסו חברותא. הם הפכו במהרה לזוג מוכר ונערץ – צמד לומדים בלתי נלאה. בבוקר היו ראשונים בבית הכנסת, בלילה – אחרוני היוצאים. הם למדו יחד את מסכת בבא קמא, והוציאו לאור כתב יד ישן שהותיר דודו של יוסף – הגאון משה יהושע העשיל אורנשטיין – ספר מרהיב בשם "ים התלמוד", והוסיפו לו פירוש משלהם: "מפרשי הים". הם הפליגו יחד גם בירושלמי, וכתבו עליו את "נר מערבי", ומשם עברו להלכה למעשה, וכתבו את "מגן גיבורים" על אורח חיים כולו.

במהרה הפכה דמותו של הרב נתנזון לאבן שואבת. צעירים ומבוגרים נהרו לשיעוריו, דבריו הבהירים חלחלו אל לב כל שומע, ובשנת תרי"ז – נתמנה לרבה של למברג, העיר החשובה.

לא רק בתורה ידע הרב נתנזון, גם בענייני העולם היה בקי. את כספו ניהל בחכמה, ולא ראה צורך ליטול שכר עבור כהונתו. תחת זאת השקיע במוסדות צדקה. ביוזמתו הוקם בית תמחוי בעיר, והוא עצמו היה אוכל שם, לצד העניים, שומע את צרותיהם, מפטפט עמהם, מעודד את רוחם.

מתוך כהונתו יצאה תורה לרחבי אירופה כולה. שאלות נהרו אליו מכל קצווי תבל, והוא השיב בבהירות, ברהיטות וביד רחבה. את תשובותיו כינס בספריו "שואל ומשיב", אשר נעשו לאבן יסוד בפסיקת ההלכה המודרנית.

גם בחיבורים אחרים הצטיין – על התנ"ך, המשנה, השולחן ערוך. רבנים רבים הגיעו אליו להסמכה – יותר משלוש מאות תלמידים העידו על רוחב דעתו. אף על פי שלא היה חסיד, היה בקשרים טובים עם גדולי החסידות, ואף נתן הסכמה לספר "שער היחוד והאמונה" של ר’ אהרן מסטרשלה.

בליל חמישי, כ"ז באדר א' תרל"ה, הלך הרב נתנזון לבית עולמו. הוא לא הותיר אחריו בנים, אך הותיר אחריו ירושה רוחנית שאין לה שיעור – ספרים, פסקי הלכה, דרך תורה של עוז, אהבה, אחריות ציבורית והעזה מחשבתית.

ומצות המכונה?

עד היום הן מונחות על שולחננו בליל הסדר – עדות חיה לרב אחד, גדול הדור, שלא ירא ולא חת, וקבע הלכה לדורות.