הטמפלרים שהפכו לתומכי נאצים: הסיפור המפתיע

בשלהי המאה ה־19 החלו להגיע לארץ ישראל קבוצות מתיישבים גרמנים פרוטסטנטים, בני תנועת ה"טמפלרים". אלו לא היו אבירים צלבניים, כפי שלכאורה היה ניתן להבין מהשם שלהם, אלא חברי תנועה משיחית אזרחית שהקמה בגרמניה בשנת 1861.

חברי התנועה האמינו שהגאולה תגיע רק כאשר הנוצרים יבנו בארץ הקודש את "ממלכת אלוקים עלי אדמות". ברוח זו הם הקימו מושבות מתקדמות ביפו, חיפה, שרונה (היום חלק מתל אביב), וילהלמה (היום בני עטרות) ובית לחם הגלילית, תוך שהם מביאים עמם חקלאות מודרנית, אדריכלות גרמנית, תעשייה, ורמת חיים שהייתה חריגה במרחב העות'מאני.

לאורך השנים, היחסים בינם לבין האוכלוסייה המקומית, יהודית וערבית, היו לרוב תקינים. אך עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלו גלי פעילות פוליטית לחלחל גם למושבות הללו. הדגלים שהונפו, הספרים שנקראו והשיחות שהתנהלו – הביעו יותר ויותר הזדהות עם המשטר הנאצי. חלק מבני הקהילה הצטרפו למפלגה הנאצית, וילדים במושבות נשלחו ללימודים בתנועות נוער גרמניות, כשהם לבושים מדים נאציים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחשבו הטמפלרים בעיני הבריטים ששלטו בארץ ישראל ל"נתיני אויב". הם הוכרזו כאויבים פוטנציאליים, ונשללה מהם אזרחותם. היישובים הטמפלריים הוקפו בגדר תיל, והפכו למחנה מעצר הלכה למעשה, כאשר מידי פעם אף התבצעו חיפושים שכללו חיפושים גופניים לכל העצורים.

ביולי 1941, עם התקרבותו של קורפוס אפריקה בראשותו של רומל לאזור ארץ ישראל, החליטו הבריטים לשלוח חלק מן העצירים הגרמניים מן הארץ, מחשש שהם יהפכו לגיס חמישי.

כשש מאות איש הועלו על ספינה ונשלחו לאוסטרליה, שם שהו במחנות באזור טטורה. הבריטים, ברוב אטימותם, עצרו באותו המחנה גם יהודים בעלי אזרחות גרמנית, דבר שגרם כמובן לסכסוכים מרובים ביניהם לבין הטמפלרים, שניהלו אורח חיים נאצי במחנה.

בני משפחותיהם של הטמפלרים, שחיו בגרמניה, לחצו על ממשלת גרמניה שתפעל לשחרר את בני משפחותיהם הכלואים בארץ ובאוסטרליה. במקביל, הסוכנות היהודית לחצה על הבריטים שיפעלו להחזרת יהודים בני היישוב היהודי בארץ, שנתקעו באירופה תחת הכיבוש הגרמני.

במהלך המלחמה בוצעו כמה עסקאות חליפין, ששחררו נתינים גרמניים לאירופה תמורת שחרורם של יהודים, בעיקר יהודים ששהו במחנה ברגן בלזן, והיו מיועדים על ידי הנאצים להחלפה תמורת שבויים. בסך הכל הוחלפו 551 יהודים תמורת 455 גרמנים.

הטמפלרים ששוחררו בתמורה הוחזרו לגרמניה, והוצגו בציבור הגרמני כ"קורבנות של הבריטים והציונים".

לאחר המלחמה, כאשר נודע על הזוועות שעוללו הנאצים ליהודי אירופה, לא יכלו בני היישוב היהודי לעבור על כך בשתיקה. התעשיין גוטהילף וגנר, מראשי הטמפלרים, נורה בתל אביב במרץ 1946. בנובמבר 1946 נורו ליד ולדהיים (כיום אלוני אבא) שבעמק יזרעאל  שני גרמנים – מקס מיטשרניץ ורודולף מולר, לעיני בני משפחתם, על ידי לוחם הפלמ"ח רפי איתן. השניים נבחרו באופן אקראי, בהיותם בין ראשוני השבים לארץ ישראל, כדי להרתיע את האחרים מלשוב. בחיפה הוכו למוות באותו הזמן וילפריד שומאכר וגרמני נוסף בשם רופרט.

לאחר המלחמה, ביקשו הטמפלרים לשוב לבתיהם בארץ ישראל ולקבל חזרה את רכושם. המוסדות היהודיים התנגדו לבקשה זאת, ובקשו מהבריטים לגרש את שאר הטמפלרים מארץ ישראל ולמסור את רכושם ליהודים כפיצוי על קשיי היהודים במהלך המלחמה. בסוף 1946 הודיע השלטון הבריטי כי על הטמפלרים לעזוב את ארץ ישראל, אולם הבריטים התמהמהו מלגרשם בפועל.

עם קום מדינת ישראל הוחרם רכושם של הטמפלרים, וחלק מהמושבות שלהם הפכו לשטח ציבורי. שרונה, למשל, הפכה למתחם ממשלתי, ובהמשך למתחם בילוי תל־אביבי.

שנים לאחר מכן, כאשר החלו הדיונים על השילומים מגרמניה לנפגעי השואה, החלה ממשלת גרמניה המערבית להפעיל לחצים כבדים על ישראל להשיב או לפצות את בני הקהילה הטמפלרית. בתחילה, גרמניה אף ניסתה לטעון כי מצבם של הטמפלרים במלחמה היה זהה למצב היהודים בגרמניה – שניהם היו קבוצות שהיו תחת רדיפה "בשל מוצאן". דרישה זו התקבלה בישראל בזעם, ונתפסה כהשוואה מגונה בין רודף לנרדף, בין תומך נאצים וניצול שואה.

לאחר משא ומתן ארוך, ובעיקר מתוך רצון לשמר את היחסים עם גרמניה המערבית, הסכימה ישראל להסכם הפיצויים. בשנת 1962 נחתם הסכם שלפיו תשלם ממשלת גרמניה לישראל כ־54 מיליון מרק (כ־13 מיליון דולר באותם ימים), שישולמו לצאצאי הטמפלרים בגין רכושם שהולאם.

כך תמה לה אחת הפרשיות המורכבות והרגישות של תקופת המעבר מיישוב יהודי נרדף למדינה ריבונית. ברחובות תל אביב, חיפה ובית לחם הגלילית נשארו המבנים, הצריחים והאבנים, אך הסיפור מאחוריהם מלא במתח היסטורי, מוסרי ופוליטי, שקשה לשכוח.