כל התכנים של יהוסף יעבץ

עשרה בטבת מסמל את רגע ה"סגירה": העיר עדיין עומדת, המקדש קיים, אך המצור כבר הוטל. מבחינה קבלית, זהו מצב שבו השפע עדיין נמצא, אך דרכי הגישה אליו נחסמות. האור קיים – אך אין אליו מעבר

כאשר האדם חדל לשאול "למה אני עושה את מה שאני עושה", וכאשר עבודת ה' הופכת לשגרה שאינה נבחנת – שם מתחילה ההסתגרות. זהו יום שמבקש מן האדם להחזיר לעצמו את השאלה, לאו דווקא את התשובה

דבר לא הסביר כיצד יצור לילי, שניזון בעיקר מחרקים, מצליח להגיע לטרף זריז ומיומן שמצוי מאות מטרים מעל הקרקע. איך הוא מאתר אותו? כיצד הוא רודף אחריו בחשכה המוחלטת? ובעיקר – כיצד הוא אוכל אותו תוך כדי תעופה, מבלי לנחות אפילו לרגע?

הורים נרעשים הגיעו אל מרפאתו של האס מכל רחבי ארצות הברית – עם ילדים ש"איבדו תקווה". חלקם תיארו לימים איך הילד שלהם הועמד כמעט על סף קבר, ואז קיבל הוראה מוזרה: מעכשיו הוא "ילד בננה"

ממצא זה תאם לפתע סדרה של תגליות ארכאולוגיות מהשנים האחרונות, שהצביעו על כך שמרכז העיר העתיקה נמצא דווקא באתר שונה מעט. שילוב העדויות – אסטרונומיה, כתבים עתיקים וארכאולוגיה – סגר את המעגל

הגוף שלו כמעט לא ניכר – אוסף קטן של טבעות זעירות במרכז, ומסביבן נשלחות רגליים דקות להפליא, ארוכות פי כמה מהגוף עצמו. זהו עכביש הים, פיקנוגוניד, אחד היצורים המוזרים והמופלאים ביותר שנבראו מתחת לפני המים

במרכז הפרשה עומדת גישתו של יהודה אל יוסף. הרב הירש מדגיש כי המילה ויגש אינה רק תיאור פיזי של התקרבות, אלא תנועה נפשית: יהודה ניגש מתוך אחריות. הוא אינו עומד כמתחנן המבקש רחמים, אלא כאדם הלוקח אחריות על העתיד ועל עברו

הצרעות לא חסכו בעקיצות. בהילוך איטי נראו העוקצים חודרים ללשון, לשפתיים, לפה ואפילו לעיניים. כל עקיצה כזו, עבור עכבר בגודל דומה, עלולה להיות קטלנית. ארס הצרעה פוגע בתאי דם אדומים, עלול לגרום להפרעות לב ואף למוות. ובכל זאת, הצפרדעים פשוט המשיכו לאכול

על פני השטח – שקט אלפיני כמעט מושלם. מתחת לפני המים – עיר שלמה מופיעה לעין האדם, אחרי שש מאות שנה של שתיקה

בואו נעצור רגע ונחשוב על ההיגיון שמאחורי זה. איך הנין יודע לאן לטוס? הוא לא יכול היה "ללמוד" את זה מההורים שלו (כי הם לא היו שם). הוא לא יכול לזכור את זה (כי הוא לא נולד שם)

אף אחד לא יוצא מרצונו לתוך גיהנום כזה. ואז, כמעט כבדרך אגב, נשמע הקול: "אני אלך". מרדכי דוצ'ימינר, בן 25, מרים את הראש. הוא מבין את המשמעות – ויוצא

בונאנו, כך מספרים, אמר: "בשביל הסנדק שלכם – אעשה הכול". הוא ביקש דבר אחד: ברכה. הרב קם, הניח יד בעדינות על כתפו של ראש המאפיה, ובקול שקט אמר: "שתאריך ימים ותמות במיטתך". במרחבי העולם התחתון, זו הייתה הבטחה שלא רבים זכו לה

ואז הגיע האסון. בשנת 612 לפנה"ס חרבה נינוה בידי קואליציה בבלית־מידית. הארמונות עלו באש, הממלכה קרסה – אבל כאן נכנס לפעולה הפרדוקס הגדול: האש, שאמורה הייתה להשמיד את הידע, דווקא הצילה אותו

קנה רובה ושני אקדחים מהודקים לגופה, שני רימונים מוסתרים עמוק בבגדיה, ותחתית כפולה בסלים שבהם חומרי נפץ מוסווים מתחת לשכבה תמימה של תפוחי אדמה. זו הייתה רניה קוקילקה – שליחת מחתרת, לא לוחמת מהאגדות אלא נערה מגטו קטן בפולין, שנדחקה לתוך תפקיד של חיים או מוות

המעפילים הובלו למעצר בחיפה ובעתלית; הספינה נגררה, הפרשה נרשמה כהצלחה מודיעינית – והפיקוד הבריטי סימן וי. אלא ששם, רגע אחרי שהדלת נסגרה על העצירים, התחיל המהלך שהבריטים לא חזו: הקרב עבר מהים אל אולם בית המשפט

דווקא מתוך האנטישמיות שלו, הוא החל לראות בציונות כלי שימושי. בשונה מאנטישמים שחלמו על גירוש אלים או מחנות ריכוז, מילדנשטיין האמין שבניית בית לאומי יהודי בפלשתינה הבריטית יכולה לספק "פתרון" מסודר יותר

האם זו אוניית סוחר נייטרלית, או נושאת אספקה לצוללות גרמניות? האם האור שנעלם מאחורי האי הוא חלק משיירה מוסווית, או סתם ספינת דיג מאוחרת? מתוך הצללים הללו היא בנתה, לילה אחרי לילה, דו"חות קרי רוח שהוזנו למערכת המודיעינית הבריטית

הוא ועמיתיו אספו תולדות חיים מפורטות של אנשים עם מחלות כרוניות, והשוו בין דפוסי אישיות, טיפול במתח, תחושות בדידות או תמיכה – לבין מדדי מערכת החיסון ומצב המחלה. שוב ושוב עלה אותו דפוס: אנשים עם תחושת חוסר אונים, בידוד רגשי או קונפליקטים פנימיים חריפים – נטו ללקות במחלה קשה יותר, או בהתקפים תכופים יותר

לראשונה מאז ימי בית שני, כוח נוכרי מכריז בפה מלא שהוא מכבד את קדושת ירושלים של כל הדתות, והעיר ניצלת מהפצצה מסיבית שהייתה עלולה למחוק חלקים נרחבים ממנה

החנוכייה הוחבאה כל השנה והוצאה בסתר לחדר תת-קרקעי, שם הודלקו נרות חנוכה בפני קבוצת ילדים שלמדו על נס החשמונאים – בלב מחנה נאצי.  כמעט כל מי שהשתתף במעמדים האלה סיכן את חייו; אבל עבורם, החנוכייה לא הייתה קישוט – היא הייתה הצהרה על זהות