האם הגט כשר? קורות חייו של רבי מימון, הפוסק ששמו הלך לפניו

ליל קיץ אפל ירד על קונסטנטין. בבית הקטן שברובע היהודי ישב רכון על שולחנו חכם זקן, עט נוצה בידו וקסת דיו פתוחה לפניו. פניו כפופים, מצחו קמוט ונר קטן רועד לידו. זהו רבי מימון נג'אר, מן הפוסקים המובהקים שבדורו. הלילה שקט, אך לבו סוער.

מדי פעם הוא קם ממקומו בסערה, צועד הלוך ושוב על רצפת האבן וממלמל לעצמו מילות הלכה. הדילמה חמורה: מקרה שאירע בעיר לפניו, שאלה קשה בהלכות גיטין, מטרידה את מנוחתו. אדם אחד סירב לגרש את אשתו, וכשבאו קרוביה ואיימו – "אם לא תיתן לה גט, נשרוף את בית הכנסת!" – הוא נכנע, נתן את הגט ושתק. הוא לא אמר שהוא נותן את הגט רק מתוך פחד. והשאלה זועקת: האם גט כזה כשר?

האם יש לראות בכך "גט מעושה", כלומר גט שניתן בכפייה ואיננו תקף – או שמא העובדה שלא מחה, שלא הסביר שהוא אנוס – מעידה שנתן מרצונו?

רבי מימון נעצר לרגע ליד החלון הפתוח. רוח קלה נושבת, אך המתח אינו מתפוגג. הוא קובע: אם האיש לא אמר בפירוש שהוא נותן את הגט מחמת פחד – הגט כשר! זו ההלכה.

הוא אוסף את גלימתו ויוצא אל הלילה. צעדיו נחושים – הוא הולך אל הרשב"ש, רבי שמעון בן צמח דוראן, גדול הדור, חבר נעוריו. בבית הכנסת המרכזי של העיר הוא מוצא אותו. עוד בטרם יסיים לפרוס את דבריו, הרשב"ש מהנהן בהסכמה. כן, כן – הגט תקף. שתיקתו של הבעל היא כהודאה. איום חיצוני שאין בצידו הכרזה ברורה – אינו פוסל את הגט.

רבי מימון שב לביתו, פניו מאירים. הוא שב ויושב אל שולחנו, ובנחת רבה, בכתב ידו הבהיר, הוא כותב תשובה בהירה ומשכנעת. כך יֵדע השואל, וכך תֵדע ההלכה. הוא שולח את האיגרת, והשאלה הוכרעה.

ומאה שנה לאחר מכן, מי שיקרא את האיגרת – אינו אלא רבי יוסף קארו, מחבר ה"בית יוסף". הוא מעיין בדבריו של רבי מימון נג'אר, מצטט את תשובתו ומביא את דעתו להלכה ממש. כך מוצא הגט ההוא, והאיש ההוא, את מקומם בדברי הפוסק הגדול של הדורות (ראה: בית יוסף, אבן העזר, סימן קל"ד).

אך מיהו אותו רבי מימון נג'אר, ששמו הגיע עד שולחן הבית יוסף?

רבי מימון נולד בעיר מיורקה, בנו של רבי דוד, ממשפחה שמוצאה מן העיר נג'ארה שבמערב חצי האי האיברי. שם, בעיר הקטנה אך התוססת שבתוך הים, הוא גדל עם אחיו מרדכי, ועם חברם שמעון – מי שלימים ייקרא רבי שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ש. יחד הם למדו תורה מפי רבי וידאל אפרים, תלמידו של הר"ן.

אך לא לאורך ימים נשארו במיורקה. בשנת קנ"א (1391), כאשר פרצו הפרעות הנוראות בספרד, נאלצו לברוח אל חופי צפון אפריקה. רבי מימון נמלט לקונסטנטין שבאלג'יריה, ושם הכירו מיד בגדולתו. הוא מונה להיות דיין בבית הדין הגדול שבעיר, והפך עד מהרה לאחת הדמויות המרכזיות שבקהילה.

שמו התפרסם לתהילה: פוסק, מורה הוראה, דיין ודרשן. גדולי החכמים שבדור, ובהם הריב"ש, הרשב"ץ והרשב"ש, כתבו עליו בכבוד גדול. הרשב"ץ הפליג בשבחו וכתב: "כמוהו בכל העם אין נבון וחכם", "כדאי אתה לסמוך עליך אפילו להתיר את האסור".

הרשב"ש, חבר ילדותו, שלח לו איגרת תנחומים עמוקה ונוגעת ללב, בעקבות מאורע אישי קשה שפקד אותו. מן האיגרת עולה עומק הקשר, הערכה הדדית, ורגש אנושי נדיר.

כך הפך אותו פוסק, שבלילה אחד ישב מהורהר בביתו, לדמות שתשובתה הונצחה בספרות ההלכה לדורי דורות. קולו של רבי מימון נג'אר, בן מיורקה, רב קונסטנטין, עודנו נשמע בבתיהם של תלמידי חכמים עד היום.